על אתוס המשפחות השכולות צריכה החברה לגונן, לא בג"ץ

יש לקוות שמסר הגינוי הציבורי שהועבר לקומץ המפגינים מול ביתה של משפחת תום פרקש ז"ל בקיסריה הופנם • אם בג"ץ, שנדרש לעסוק בסוגיות אלו בעבר, יצטרך לעשות זאת שוב - המשמעות היא שהחברה שלנו חולה

אולם בית המשפט העליון / צילום: ראובן קסטרו
אולם בית המשפט העליון / צילום: ראובן קסטרו

1.

הפגנת קומץ תומכי הליכוד השבוע מול בית משפחתו של סרן תום פרקש ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, שברה שני טאבואים בחברה הישראלית. קודם כל, עצם ההחלטה להפגין נגד אנשים פרטיים שאינם עובדי ציבור היא תקדים מסוכן. אין שום סיבה שיתקיימו בארץ הפגנות מול בתים של אנשים פרטיים. לכל אדם מותר להחזיק בדעה פוליטית ולהביע אותה, בלי לפחד שתופגן מולו אלימות בשל כך.

הטאבו השני שנשבר הוא בשל העובדה שמדובר בהפגנה מול ביתה של משפחה שכולה. זה לא חלילה שאסור לבקר אנשים על עמדתם הפוליטית רק בשל היותם הורים שכולים, הבעיה היא, כאמור, שהביקורת מתבטאת בהפגנה ולא פחות חמור מכך, אלו המלים שהוטחו בהורים השכולים.

בין היתר הטיחו בהם המפגינים ש"תום מתהפך בקברו" ש"האובדן לא נותן לכם זכות לארח אנרכיסטים", ושתום היה "מתבייש בכם". אלו הם הסגנון, הבוז, האימה. התחושה של אובדן גבולות מוחלט בחברה שלנו. טוב עשה בנימין נתניהו, אח שכול בעצמו, שגינה את האירוע. השאלה אם הגינוי היה מספיק.

העיסוק בזכויות משפחות שכולות של חיילי צה"ל והיחס המיוחד של החברה הישראלית אליהם אינו חדש, וכמו כמעט כל סוגיה שנויה במחלוקת ונפיצה בישראל גם הוא התגלגל מדי פעם לדיונים בבג"ץ. ברוב המוחלט של המקרים התייצבו בתי המשפט לצדן של המשפחות השכולות.

אחת הדוגמאות הזכורות היא מאבק משפטי שניהלו בני משפחתו של ערן ויכסלבאום ז"ל שנהרג בנובמבר 1992 ב"אסון צאלים ב'". ויכסלבאום נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית שאול, ומשפחתו ביקשה לשנות את הכיתוב האחיד על המצבה של יקירם ולהוסיף לשמות הוריו את שמותיהם של אחיו - ג'ק, לימור ועדי. ואולם, משרד הביטחון והמועצה להנצחת החלל סירבו בתוקף. משרד הביטחון הסתמך על חוק בתי הקברות הצבאיים, ונימק את סירובו להוספת שמות האחים בכך שהחוק מחייב אחידות ברישום של מצבות החיילים.

משפחת ויכסלבאום עתרה לבג"ץ, בטענה כי סירוב משרד הביטחון להוסיף את הכיתוב האישי על מצבת בנם פוגע בכבודם וברגשותיהם ועומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בתחילה דחו השופטים את העתירה ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של הנשיא לשעבר, אהרן ברק.

בהמשך קיים בג"ץ דיון נוסף בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים, שאימץ את דעת המיעוט של ברק, קיבל את עתירת משפחת ויכסלבאום וקבע כי חוק בתי-הקברות הצבאיים אומנם מחייב אחידות בהנצחה, אך עם זאת תכליתו מחייבת גם התחשבות בכבוד האדם באופן שיאפשר הוספת כיתוב אישי של שמות האחים. 

באפריל 2018 ניצבו שופטי בג"ץ בפני דילמה מורכבת כשמשפחות שכולות של חללי צה"ל התייצבו משני עברי המתרס של הדיון המשפטי. גם הפעם מקור הבעיה היה משרד הביטחון. זה קרה אחרי ששר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, אסר בהחלטה צינית על קיום טקס זיכרון משותף למשפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות.

את ההחלטה נימק ליברמן בציוץ בטוויטר באופן הבא: "החלטתי לאסור כניסתם לישראל של פלסטינים שהוזמנו ל'טקס משותף' ישראלי-פלסטיני, שיתקיים בערב יום הזיכרון. לא אתן ידי לחילול יום הזיכרון. זהו לא טקס זיכרון אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל". ואולם, באופן רשמי, נימק ליברמן את הסירוב בטעמים ביטחוניים.

פורום המשפחות השכולות הישראלי עתר לבג"ץ בדרישה לקיים את הטקס. מנגד, התייצבו לצדו של ליברמן משפחות שכולות שצידדו בעמדתו והבהירו כי הטקס המשותף פוגע בהן וברגשותיהן.

שופטי בג"ץ קיבלו את העתירה ואיפשרו את קיום הטקס. אחד הנימוקים המרכזיים להחלטה לא היה משפטי במהותו, אלא מוסרי, ערכי. "משיקול הדעת שהפעיל שר הביטחון נפקד לחלוטין מקומם של השיקולים הנוגעים לרגשותיהן של המשפחות השכולות המבקשות לקיים את הטקס במתכונת המתוכננת המשותפת לישראלים ולפלסטינים", כתבו השופטים אסתר חיות, ענת ברון ועוזי פוגלמן. יתר על כן, לדברי שלושת השופטים, "משיקוליו של שר הביטחון נפקד מקומן של רגשות אותו החלק בציבור הישראלי התומך בקיומו של הטקס ומזדהה עם תכניו ועם מטרותיו".

כפי שניתן לראות, השופטים ממש נקטו עמדה שמעדיפה את המשפחות השכולות שרוצות בקיום הטקס על פני המשפחות השכולות שיצאו נגד הטקס. הם הוסיפו וכתבו כי עמדתו של ליברמן שמה את כל כובד המשקל על רגשותיהן של המשפחות השכולות ושל הציבור אשר הטקס המשותף יש בו כדי לפגוע ברגשותיהם.

חזרה לאירוע המביש של הפגנת פעילי הליכוד השבוע מול בית משפחת פרקש בקיסריה. אם המפגינים יתעקשו לחזור ולהפגין מול בית המשפחה, סביר להניח שיוגשו עתירות לבג"ץ בדרישה לאסור את ההפגנות. אזי, שוב יידרשו השופטים לדון בסוגיה רגישה הקשורה בזכויות של משפחות שכולות למול הזכות לחופש ביטוי של מפגינים.

יש לקוות שהפעם זה לא יקרה. שמסר הגינוי שהועבר לקומץ המפגינים הופנם, שהם הבינו שעשו מעשה שלא יעשה. על טאבואים בחברה הישראלית, על האתוס שאמור להיות משותף לכולנו, צריכה לגונן החברה עצמה, ולא שופטי בג"ץ. כי ברגע שהשופטים נדרשים להתערב בסוגיות הללו, המשמעות היא שהחברה חולה, ושבעצם הטאבו כבר נשבר.

2.

אני לא חובב של התזה לפיה תפקידה של התקשורת הוא לאזן בין העמדות הפוליטיות והאחרות השונות בחברה הישראלית ולדאוג כל הזמן להביא את כולן במידה שווה. בנקודה הזאת אני מסכים עם דברים שכתב ב"גלובס", עו"ד אלעד מן, בספטמבר 2019 לפיהן "הערך העליון שאמור להוביל את העשייה העיתונאית הוא הוגנות, ולאו דווקא איזון והימנעות (או במקרים קשים יותר - הדרה). כי אלה האחרונים (בשם האיזון וההימנעות) יכולים ליצור לא פעם מוצר מעוות, שנזקו עולה על התועלת שבו".

אבל אי אפשר לשתוק, וחובה לגנות בתוקף לא רק מה שנאמר כביכול בשמו של ראש הממשלה, אלא גם דברים שנאמרו עליו. כפי שהפגנה מול ביתה הפרטי של משפחה שכולה היא דבר שאסור להשלים איתו, כך גם אסור להשלים עם ההשוואה שערך השבוע סדי בן שטרית, ממובילי מחאת בלפור, בין רה"מ נתניהו לבין אדולף היטלר. תרגיעו, בחיאת. 

צרו איתנו קשר *5988