הכנסה בסיסית אוניברסלית: לקראת תפיסה פוסט-קפיטליסטית של עבודה וחברה

מדינת ישראל חייבת לעבור תהליך נרחב שינתק את הקשר הגורדי בין הכנסה מעבודה לקיום בכבוד

ראש הממשלה בנימין נתניהו מציג את תוכנית המענקים / צילום: קובי גדעון, לע"מ
ראש הממשלה בנימין נתניהו מציג את תוכנית המענקים / צילום: קובי גדעון, לע"מ

עיתות משבר מצריכות שידוד מערכות שלעיתים קרובות הוא גם שינוי מושגי עמוק. המשבר הנוכחי, שסיומו אפילו לא נראה באופק, על אחת כמה וכמה. באופן שעשוי להיראות מפתיע, דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא שיזם את השינוי המושגי המשמעותי ביותר בתפיסת תפקיד המדינה בעת משבר, גם אם זו לא הייתה כוונתו. בהחלטה לחלק "כסף לכולם" הוא הגדיר אפשרות לחשיבה מחדש את היחסים שבין המדינה לאזרחיה בהתאם לעיקרון שבו עומק הכיס שלך לא אמור להשפיע על הזכות לקיום בכבוד.

הביקורת לא איחרה לבוא. קונצנזוס כמעט נדיר בקרב כלכלנים מימין ומשמאל כינה את המהלך הזה בשמות גנאי שונים, כשמעל כולם מתנוסס השילוב הקדוש של יעילות וצדק. אני רוצה להשאיר בצד את הוויכוח הישיר בנוגע ליעילות משום שבפן הזה יש ליעילות הטכנית של מענק אוניברסלי יתרונות ברורים, גם אם על חשבון האלטרנטיבה של הגדלת ההכנסה למי שצריך. לעומת זאת, הגדרה של "למי שצריך", כלומר הפן של הצדק, עוותה בשל הכשל הבסיסי של כלכלנים ופרשנים רבים, בו הם מנהלים רק את מה שאפשר למדוד.

על פניו הטענה לפיה מענק אוניברסלי הוא צודק היא מוזרה. מתוך כשישה מיליארד שקלים של עלות המענק, ההערכות מדברות על כמחצית שמגיעים למשפחות שלא זקוקות לו כלל. למה? כי אין בהן עובדים שהוצאו לחל"ת או פוטרו, או שאין בהן בעלי עסקים שנפגעו או חלילה נסגרו. אלא שהטענה כאילו אין פגיעה היא עיוות של המציאות האמיתית שמסתתרת מאחורי הסטטיסטיקה היבשה.

בסופו של דבר, כמעט ואין מי שלא נפגע בכלל. גלי ההדף של המשבר הנוכחי כה גדולים ויימשכו לתקופה כה ארוכה, שהפגיעה המוחשית והלא מוחשית בלתי ניתנת לכימות. הכי קל להסתכל על המספרים הגדולים: האבטלה או הפגיעה בתוצר, אבל הנזק של המשבר הכלכלי הנוכחי הוא גם בסיפורים הקטנים. ההורים שנשארים על חשבונם בבית עם הילדים כי הגן בבידוד, בעל העסק הקטן שבקושי מחזיק את הראש מעל המים אבל ההכנסה שלו לא נפגעה מספיק כדי לקבל מענק, העובדת הבכירה שקיוותה לקידום שעכשיו לא יגיע כי הפעילות צנחה, החייל המשוחרר הטרי שעכשיו מתקשה למצוא עבודה, הפנסיונריות והפנסיונרים שנאלצו לשלוח את החסכונות שלהם לשוק ההון וחיים בחשש שמא הפנסיה תפגע, והעובדות והעובדים שמצאו את עצמם בחלקיות משרה, או נאצלים לעבוד בשכר מועט, כי אין אלטרנטיבה אחרת שם בחוץ. הם כולם נפגעו ברמת שונות, אך לא בהכרח כאלו הניתנות לכימות סטטיסטי.

נכון, יש גם כאלו שלא נפגעו כלל, ולכן יהיה זה צודק גם למסות, בצורה חכמה, את ההכנסות מהמענק האוניברסלי, כך התוספת בפועל למי שבאמת לא צריך אותה תהיה קטנה יותר. אבל זה לא ישנה את העיקרון האוניברסלי עצמו, שהצדק הוא שלכל אחת ואחד תובטח הכנסה. בנוסף, מענק אוניברסלי לא צריך לסתור עזרה כספית למי שמצבו הכלכלי הורע משמעותית.

כשאנחנו מנסים למצוא את השביל בתוך ערפל אי הוודאות קשה להרים את הראש ולהתבונן לרחוק. אבל משבר זו הזדמנות טובה לבחון כמה מהאמיתות שגדלנו עליהן ונראות כאילו היו ויהיו כך תמיד, כולל חוסר היכולת לחשוב על הסדר הכלכלי-חברתי שיבוא אחרי זה של הקפיטליזם הנוכחי, על העולם הפוסטקפיטליסטי. מענק אוניברסלי מכובד ושוטף, כזה שיבטיח שקט נפשי גם בימים של מגיפה, צריך להיות התחלה של שידוד מערכות נרחב יותר, כזה שינתק את הקשר הגורדי בין הכנסה מעבודה לקיום מינימלי בכבוד גם בימים כתיקונם. זה צדק. 

הכותב הוא דוקטורנט במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב וחבר בצוות מחקר "פוסטקפיטליזם" במסגרת מכון ון ליר

צרו איתנו קשר *5988