תוכן מקודם

כתבה זו נכתבה והופקה על ידי כותבי תוכן מקצועיים בשיתוף גורם מסחרי.

כתבות התוכן השיווקי בגלובס כוללות מידע ענייני בעל ערך מוסף לקורא, תוך שמירה על שקיפות מרבית כחלק מהקוד האתי של גלובס.

הביאנלה במוז"א 2020: הרווח שבין האומנות לעיצוב

הביאנלה לאמנות ועיצוב במוז"א 2020 היא מוקד משיכה פעיל לחובבי אמנות ומוזיאונים בימי המגיפה • תמצאו בה 250 עבודות במנעד פנטסטי, המאפשר לכל מי שמבקר בה להתחבר לפחות לחלק מהעבודות ולייצר בתוך כך חוויית צפייה משמעותית

הביאנלה החדשה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), תל אביב / צילום: הדר סייפן
הביאנלה החדשה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), תל אביב / צילום: הדר סייפן

הכתבה בשיתוף קלאב 50

הפעם נתחיל דווקא מהסוף, בהמלצה חמה על הביאנלה החדשה לאומנויות ולעיצוב המוצגת במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) בתל אביב. כפי שאפשר ללמוד משמה, הביאנלה הזו, שאוצריה הראשיים הם אנריאטה אליעזר-ברונר ויובל סער, אינה דומה לתערוכות שהוצגו כאן עד כה. מדובר בפרויקט מוזיאלי רחב היקף, המשתרע על כל שטחי המוזיאון ומציע לא פחות מ-250 עבודות אמנות ועיצוב, כמות שהייתה מפרנסת בקלות לפחות כמה וכמה תערוכות סטנדרטיות.

וזה כמובן לא רק הגודל. יש בביאנלה הזאת מנעד פנטסטי, שמאפשר לכל צופה להתחבר לפחות לחלק מהעבודות ולייצר בתוך כך חוויית צפייה משמעותית. המנעד הזה בנוי ממספר צירים, שבזכותם מתאפשרת תמונה מורכבת ומגוונת כל כך - ישנו ציר החומר שממנו נוצרו העבודות, בעיקר זכוכית, קרמיקה, צורפות, טקסטיל ונייר, ובכל קטוגריה מוצעות עבודות בשלל גדלים - החל בפריטי צורפות קטנטנים ועד מיצבי שטח רחבי ממדים.

בציר דמיוני נוסף מיוצגות עבודות השואבות מהתחום הפוליטי-חברתי, ואחרות שהולכות דווקא עם הסיפור האישי האינטימי; יש שחומר הגלם כמו פורץ מהן ומנכיח את עצמו ואחרות ש"מתחפשות" ומתעתעות לרגע בצופה בהן.

חלק מהעבודות לא מוקמו בחללי התערוכות המתחלפות והשטחים הפתוחים, אלא בביתני המוזיאון - ביתן הזכוכית, ביתן הקרמיקה, אדם ועמלו ועוד - המאכלסים את אוספי הקבע שלו. כך בעצם נשתלו בהם לא מעט מעבודותיה העכשוויות של הביאנלה, ולאו דווקא אלה שעשויות מהחומר המייחד את פריטי תצוגת הקבע. לדוגמה, Sweet Rose, עבודתה של הילה עמרם ש"נשתלה" במרכזה של ויטרינה בביתן הזכוכית. בתכנון המקורי יוחדה הוויטרינה להצגת כלי קיבול אסלאמיים עתיקים, שהכילו בעבר הרחוק מי ורדים שאותם הזליפו לצרכים רפואיים, טקסיים או דתיים. בין הכלים העדינים הללו, המשקפים תרבות וחיים של ימים רחוקים, הציבה עמרם כדורי פלסטיק ורודים וג'ריקנים שקופים, שבתוכם סבון ידיים נוזלי בצבע ורוד זרחני ובעל ריח ורדים סינתטי. המהלך המתערב הזה יוצר זעזוע אסתטי ותרבותי המשקף את הפער בין הערך הרב, שיוחס פעם לכלים שנופחו בעבודת יד ולתכולתם היקרה, לבין הזילות וההמוניות של פריטים יומיומיים שעשויים מחומרים נחותים ושעיצובם אחיד ונטול השראה.

צילום: יונה שליי
 צילום: יונה שליי

גדול ומפואר

שני פריטים מאירי עיניים מוצגים בביתן הקרמיקה, שבו ארונות קבורה עתיקים מבית הקברות בדיר אל בלח, המתוארכים לימי יציאת מצרים. על אלו מקרינה רות שרייבר, בעבודת הווידיאו שלה, מעין עדר בתנועה - בני אדם או אולי ציפורים בתמונת נדידה גדולה, דינמית ואין-סופית, שמתכתבת עם המוצגים הארכיאולוגיים. על עבודות אלה נאמר: "העבודות החדשות הללו מאירות באור חדש את הפריטים המוזיאליים. הם כבר לא רק שרידים דוממים של שנים עברו, אלא ביטוי לתהליך של תרבות חומרית חיה ומתפתחת".

דוגמה נוספת לרוחב היריעה של הביאנלה מצויה בפריט רב רושם - אופנוע בגודל ריאליסטי מזכוכית, שצבוע בגוון זהוב. יוצרו, בוריס שפייזמן, מספר על הרקע ליצירתו: כשהיה נער חשק באופנוע גדול ומפואר, אבל כשהתבגר ויכול היה להרשות לעצמו לרכוש אחד, הבין שמוטב לו להחזיק בחלום הילדות שלו מאשר באופנוע האמיתי. הפריט הגדול והמבריק הזה, המוצג בכניסה למרכז רוטשילד שבמקום, מורכב מיותר ממאתיים חלקים שנופחו בעבודת יד, והעבודה עליו ארכה שנתיים. הוא מוצג כאובייקט של תשוקה, ויש בו התייחסות למהירות, לתחרותיות וללקיחת סיכונים, שכולם נקשרים לגבריות. מצד שני, כפי שנכתב בטקסט הנלווה לעבודה - מול גודלו של האופנוע ופרטיו הרבים והמדויקים, המייצגים את המציאות, ניצבים חומר הגלם השביר והגוון הזהוב המייצג את עולם הפנטזיה.

התשוקה לזכוכית

על פי הרזומה שלה כאוצרת האמניות של מוזיאון ארץ ישראל וכאוצרת ביתן הזכוכית בו למעלה משני עשורים, העמידה אנריאטה אליעזר-ברונר לא מעט תערוכות וביאנלות שנעו על ציר הזמן, ושילבה בין ישן וחדש במטרה ליצור רצף שמציע הצטברות של עוד ועוד שכבות ומעניק קונטקסט וקריאה נוספת. למשל, בתערוכה מ-2005 של כלי שתייה אירופיים, המשתרעת על פני השנים 1790-1700; שנה אחר כך בתערוכה שעניינה זכוכית מוראנו בין השנים 1920 ל-2005, ובהמשך גם "מציאות שבירה" (2011) תערוכה שבה הוצגו עבודות זכוכית עכשוויות של אמנים ישראליים אשר חלקם שאבו גם מיצירות ומכלים קדומים.

התשוקה של אליעזר-ברונר לזכוכית, והניסיון המחקרי והמעשי שצברה, זיכו את תחום הזכוכית והיצירה בה בלא מעט תשומת לב, ותרמו להפיכתו לרלבנטי גם אצלנו. היא נבחרה ללוות את הביאנלה משלבי החזון הראשוניים, שנרקמו בראשותה של דר' דבי הרשמן, סמנכ"לית המוזיאון והאוצרת הראשית שלו, ועד להקמה המורכבת של הביאנלה, שהושלמה ערב פריצתה של מגיפת הקורונה לחיינו.

"הביאנלה הזאת נוצרה כחלק ממגמה עולמית המבקשת לערער על הגבולות בין שדות היצירה השונים, "היא מסבירה. "נהוג לראות ב'קראפט' ביטוי ליצירה יחידנית שנוצרת בעבודת יד ואת העיצוב משייכים לתעשייה ולתהליך ייצור המוני, וכאן רצינו להראות גם את הדמיון ביניהם. שני התחומים מבוססים על התרבות החומרית, שניהם שואבים ומגיבים לסביבה הגיאוגרפית, החברתית והפוליטית המקיפה אותם, ולשניהם יש גם ממד טכנולוגי וברור, כך שיש שדה שלם של השפעות הדדיות ביניהם". בין תפקידיה בהקמת הביאנלה, אליעזר-ברונר גם הובילה ותיאמה את עבודת צוות האוצרים, שכלל גם שלושה אוצרי משנה - ניר הרמט, מירב רהט וליאור רוזין.

צרו איתנו קשר *5988