שותפות ולא תחרות: הדרך למאבק בקורונה עוברת במתן סמכויות לשלטון המקומי

פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, אימץ את "מודל הרמזור", שלפיו ניהול והחלטות לגבי הקורונה יתקבלו במשותף עם ראשי הרשויות המקומיות • מה הן הנחות היסוד מאחורי ההחלטה הדרמטית הזו? מדוע מדובר בקפיצה ביחסי שלטון מרכזי-מקומי? ומה הדבר מעיד לגבי המשך עיצוב המרחב העירוני?

איתור מפרי הוראות הקורונה. המשטרה מסתפקת במתן קנס בגובה 5,000 שקל לחולים שהפרו בידוד  / צילום: שלומי יוסף, גלובס
איתור מפרי הוראות הקורונה. המשטרה מסתפקת במתן קנס בגובה 5,000 שקל לחולים שהפרו בידוד / צילום: שלומי יוסף, גלובס

פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, אימץ את "מודל הרמזור" המקומי, שלפיו ניהול והחלטות לגבי שיעורי התחלואה, ההגבלות ושגרת הקורונה, יתקבלו במשותף עם ראשי הרשויות המקומיות. מה הן הנחות היסוד מאחורי ההחלטה הדרמטית הזו? מדוע מדובר בקפיצה ביחסי שלטון מרכזי-מקומי? ומה הדבר מעיד לגבי המשך עיצוב המרחב העירוני בישראל?

הנחת היסוד הראשונה של פרופ' גמזו היא - ש"האגו שלי, שלנו, הממשלה, הוא הכי פחות רלוונטי לניהול המשבר". מכאן קל להודות במובן: "אנחנו לא הכי חכמים ואנחנו לא יודעים הכול". הנחת היסוד השנייה היא - ש"החוכמה ויכולת הניהול מצויות גם בידי אחרים". ב"אחרים" הכוונה לראשי הרשויות המקומיות ומרכז השלטון המקומי, לצד גורמים מקצועיים, פרטיים ואזרחיים רבים, שעימם עמד הפרויקטור בקשר.

פרופ' גמזו אומר לראשי הרשויות את מה שהם כמהים לשמוע מקום המדינה, ואת מה שנדיר לשמוע בציבוריות: "אני מאמין לכם ובכם".

הנחת היסוד השלישית היא - שיש לאמץ את עקרון ה"מִשניות" (Subsidiarity): "בשם הדיפרנציאציה, ההכרה בשונות, על חלק מהחלטות הנוגעות לניהול המרחב הציבורי להתקבל קרוב ככל הניתן למי שמושפע מהן (ביזור מושכל)". כלומר, הדבר המתבקש לגבי שגרת הקורונה ושלל נושאים ציבוריים-חברתיים - שיש לתת למנהיגים ולמנהלים המקומיים לנהל, להחליט, לעצב מדיניות מקומית. מנהיגים-מנהלים מקומיים יכולים לכלול מגוון הרכבים תת-לאומיים: ממשל אזורי, אשכולות אזוריים, שחקנים מהמגזר הפרטי ומהחברה האזרחית.

במונחים מערביים ודמוקרטיים, פרופ' גמזו מצמצם את הפער הלא-רצוי, ופועל כפי שמקובל בניהול המרחב המקומי במדינות מערביות ודמוקרטיות זה יותר משני עשורים. הוא מזהה את ההנחה שהמדינה הריכוזית היא גדולה ומסורבלת מכדי לקבל החלטות מדויקות, מותאמות, דינאמיות, ומציע לקיים שותפות, לא תחרות, בין השלטון המרכזי למקומי. הוא רואה במנהיגות המקומית כמי שראויה, ושזכותה וחובתה לקבל הן אחריות והן גם סמכויות, משאבים, אמון ולגיטימציה פוליטית לעיצוב המרחב הציבורי.

גמזו מוכיח, שלא נדרשים בהכרח עשורים כדי לחולל שינוי-מהפך ביחסי שלטון מרכזי-מקומי. לעיתים דרוש/ה אדם אמיץ כדי לחולל שינוי בתרבות הפוליטית-ארגונית. גמזו מבין שכדי לייצר אמון מחודש, שהוא כה חשוב בחברה ובמדינה דמוקרטיות והודגש היטב על ידו, דרושה נסיגה דרמטית במפלס האגו וזריקה מרוכזת של מנהיגות. ולמי שמתבלבל בין השתיים - לעיתים מנהיגות מסתכמת ביכולת לאפשר לאחרים להנהיג - Let lead.

לא בטוח שגמזו ייזכר בתולדות השלטון המקומי כמי שהסיט ועיצב מחדש את היחסים בין המרכזי למקומי. הוא פרויקטור חיצוני לממשלה ולמשרדיה. גמזו ניחן בראייה מפוקחת ומודרנית, שבעקבותיה העז להציע את המתבקש והלא-אופנתי - שותפות אמת עם המקומי. אולם לא הופקדו בידיו הסמכויות לחולל שינוי עומק ארוך טווח. מצד שני, במצב המשברי בכוחו לאלץ את השחקנים הלאומיים והתת-לאומיים לפעול ביחד, בשותפות, בשקיפות, ברשתיות. ואם בזיכרון המוניציפאלי-הלאומי תיחרת-תופנם התובנה ששותפות הביאה בגל השני לתוצרים גבוהים מאשר בתנאי בדלנות, ייתכן שחלק מההרגלים הטובים הללו יאומצו וישמשו את הממשלות גם בעתיד.

בפעם האחרונה שתובנה דומה חילחלה לתודעה הציבורית-פוליטית, נדרשה מלחמת לבנון השנייה, שהכשירה את הקמת האשכולות האזוריים. איננו זקוקים למלחמה נוספת או למשבר נוסף כדי שהאסימון הפוליטי ייפול. המבחן הבא יגיע מהר, בלילה שבין 31 באוגוסט ל-1 בספטמבר, עם הדיון המסורתי על פתיחת שנת הלימודים ואופי פתיחתה.

ממשלת ישראל, אל תקבלו החלטה אחת, מאוחרת, מעומעמת, ממוצעת. באופן מטאפורי, אל תיתנו ל"רמזור" להבהב בצהוב עוד שנים. אפשרו למנהיגות המקומית לקבל 257 החלטות מקומיות מדויקות. ויותר מכך, לאחר 72 שנות, כדי שהחלטות כאלו יהפכו לשגרה ברוכה, למוסכמה, לתבנית ניהול מקומית, על הממשלה לעגן את העקרונות והערכים הללו במהלך כולל ביוזמתה. קוראים לזה רפורמה בשלטון המרכזי-מקומי. 

הכותב הוא ראש המחלקה למנהל ולמדיניות ציבורית, ביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה

צרו איתנו קשר *5988