צער גידול: לטפל בהורים וגם בילדים. מחקר ראשון מסוגו חושף את הקשיים של דור הסנדוויץ

"הפסקתי לעשות כושר מאז שאבא שלי התדרדר. אני מזניחה את עצמי, ואין לי זמן לילדים. זה קשה ושוחק" • מחקר ראשון מסוגו שנערך בישראל מגלה שהטיפול הכפול, בילדים ובהורים מבוגרים, גורם להידרדרות מהירה בבריאות ובמצב הנפשי של בני "דור הסנדוויץ'"

איור: מורן ברק
איור: מורן ברק

"עד גיל 79.5 אבא שלי היה במצב מצוין ואפילו עבד. ההידרדרות החלה בשנתיים וחצי האחרונות. אחרי שהוא שבר את הצלעות והתפתח אצלו דיכאון, העברנו אותו למגדלי הים התיכון בבת ים עם מטפלת שהגיעה לשלוש שעות ביום. עד שהגיעה הקורונה היה נהדר, ואז התחיל הסיוט. הבדידות הרגה אותו. המצב שלו הידרדר עד שמצאו אותו יום אחד שוכב על הרצפה והיינו צריכים להעביר אותו לכמה ימים למחלקה סיעודית, זה גמר אותנו נפשית. באמצע הקורונה, תוך שבוע, מצאנו לו בית ומטפלת ואני רצה לשם להביא קניות ותרופות ולקחת אותו לבדיקות .

"אני מנהלת שני בתים. זה קשה עם הקטנים. אני עובדת כמנהלת חשבונות בחברה ממשלתית כבר 30 שנה. בקורונה, בבוקר הייתי עם הילדים, בצהריים הייתי הולכת לסדר לו סידורים, ואחר כך הייתי יושבת לעבוד עד שתיים בלילה כדי להשלים שעות.

"אתה מותש, אתה לא יכול להקדיש לילדים את מה שאתה רוצה להקדיש ואתה מזניח את עצמך. הפסקתי לעשות כושר מאז שאבא שלי הידרדר. אין לי זמן, לא לעצמי ולא לילדים. אני ואחי כמו במפעל החלפת משמרות. זה קשה ושוחק, זה כאב לב כשאתה רואה את אבא שלך ככה. לפני כן הוא היה מבשל כל יום שישי לילדים שלי והיה קונה לי דברים. עכשיו התפקידים התהפכו. הוא אמר לנו: ‘עכשיו אתם מגדלים אותי’. הוא הפך להיות הילד שלי והוא מודע לזה, וזה קשה לו גם כן.

"גם כלכלית זו מעמסה. את הקניות אנחנו עושים על חשבוננו וכל אחד מהאחים מפקיד כסף לחשבון שמממן את המטפלת בשבתות". (סולי אורגד, בת 50 מחולון, נשואה ואם לשני ילדים בני 4.5 ו-9.5, מטפלת באביה בן ה-82).

סולי אורגד, מטפלת באביה בן ה-82 / צילום: ענבל מרמרי
 סולי אורגד, מטפלת באביה בן ה-82 / צילום: ענבל מרמרי

על מצוקת ההורים לילדים קטנים, שנדרשים להעסיק אותם במשך כל שעות היום, ובמקביל להמשיך לעבוד מהבית, דובר רבות במהלך הסגר בימי הקורונה. על מחויבות נוספת של רבים מהם כמעט אף אחד לא דיבר: הצורך לטפל גם בהורים המבוגרים והחולים, שקיים בימי שגרה עבור 20% מהאוכלוסייה המטופלת בילדים מתחת לגיל 18, והואץ מאוד בתקופת המשבר. בשעה שהאוכלוסייה המבוגרת נקראה להסתגר בבתים והתחבורה הציבורית פסקה מלפעול, בני ה-65 פלוס הפכו לתלויים בבני המשפחה הצעירים או במתנדבים לביצוע קניות, הסעות לרופא או כל יציאה חיונית אחרת מהבית.

המטפלים האלה, בגיל הביניים, זכו בעשורים האחרונים לכינוי "דור הסנדוויץ’": בני 60-40 בממוצע שמטופלים גם בילדים קטנים וגם בהורים מבוגרים, בני זוג או אחים חולים. במרבית המקרים, הטיפול הבלתי פורמלי שניתן על-ידי בני משפחה הוא המקור העיקרי לתמיכה באנשים המבוגרים. מספר בני דור הסנדוויץ’ עוד עשוי להתרחב, עם הארכת תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה בכלל לצד תופעת ההורות המאוחרת.

בעיתוי מקרי אך רלוונטי במיוחד, פורסם באחרונה ב-European Journal of Work and Organizational Psychology מחקר שבחן את ההשלכות הבריאותיות והנפשיות של הטיפול הכפול הזה.

במחקר ניסו החוקרים לבדוק כיצד מושפעת הבריאות הפיזית והנפשית מהטיפול הכפול, ועד כמה למקום העבודה יש השפעה על כך. החוקרים עקבו במשך שנה וחצי בממוצע אחרי 1,125 ישראלים - עובדים בחברות שהגיעו לבדיקות סקר תקופתיות במלר"ם באיכילוב. 80% מהם היו דווקא גברים, שאינם המטפלים העיקריים בדרך כלל - עובדה ייחודית שמחזקת את ממצאי המחקר. כביקורת בחן המחקר שלוש קבוצות נוספות: אנשים שלא מטפלים כלל במבוגרים או בילדים; אנשים שמטפלים רק בילדים; ואנשים שמטופלים במבוגרים בלבד. התוצאות היו עגומות: בתוך זמן קצר יחסית, ניכרה הידרדרות במצבם הבריאותי של ה"סנדוויצ’ים" לצד עלייה בסימפטומים של דיכאון.

המחקר נערך בפקולטה לניהול ע"ש קולר, אוניברסיטת תל אביב, על-ידי פרופ’ שרון טוקר, חוקרת ומומחית בינלאומית לנושאי לחץ ושחיקה בעבודה; ד"ר קרן תורג’מן-לופו, המכללה האקדמית רמת גן; ד"ר נילי בן-אבי וד"ר שני שנהר-צרפתי. "שאלנו את עצמנו האם אנשים שמוגדרים כדור סנדוויץ’ סובלים יותר, חווים יותר אובדן משאבים עם הזמן, והבריאות הפיזית וגם הנפשית שלהם מידרדרת בעקבות הטיפול הזה", מסבירה טוקר.

הנבדקים מילאו בהתחלה שאלונים שבהם הם נדרשו לפרט כמה שעות הם עובדים, כמה שעות הם מקדישים לטיפול בילדים ובהורים, כמה תמיכה הם מקבלים ממקומות העבודה וכמה גמישות מגלה הארגון כלפי בקשותיהם להקדיש זמן לטיפול בהוריהם ובילדיהם. במקביל, הם נדרשו למלא שאלונים גם לגבי הסטטוס הבריאותי-פיזי שלהם ומצב הרוח שלהם. בשאלון הפיזי התבקשו הנחקרים להגדיר כיצד הם מרגישים ומה מצב בריאותם, והשאלון הנוגע לבריאות הנפשית היה מפורט יותר ונגע לסימפטומים של דיכאון, כולל שינויים בתיאבון ובדפוסי שינה, מצב רוח רע, אובדן הנאה מהחיים או מדברים אחרים, או שינוי בדפוסי תקשורת עם אנשים. לדברי טוקר, השאלון הבריאותי משמש אינדיקטור לתחלואה ואפילו לתמותה מוקדמת; כלומר הוכח שמי שמדווח כי מצב בריאותו רע, יש לו סיכוי לחלות או למות מוקדם יותר.

אחרי כשנה וחצי בממוצע פגשו החוקרים שוב את הנחקרים וביקשו מהם למלא שאלונים בשנית. הממצאים מעידים באופן חד משמעי שהטיפול הכפול הזה הוא מקור לסיכון בריאותי ונפשי.

דור הסנדוויץ' - בריאות לקויה ודכאון
 דור הסנדוויץ' - בריאות לקויה ודכאון

אם בתחילת הדרך 9% מבני דור הסנדוויץ’ דיווחו בשאלון על בעיות בריאות, בתום 18 החודשים דיווחו 17% מהם על בריאות לקויה. באוכלוסיית הביקורת, בקרב אלה שאינם מטפלים באף אחד או מטפלים רק בילדים, הדיווח לא השתנה (12% ו-9% מהמדווחים בהתאמה), ובקרב המטפלים במבוגרים בלבד, שיעור הדיווח על בריאות לקויה אף ירד מ-14% ל-11%.

שיעור הנבדקים שסבלו מסימפטומים של דיכאון בקרב בני דור הסנדוויץ’ עמד על 22% לעומת 14% בתחילת הדרך, זאת לעומת קבוצות הביקורת: בקרב הלא מטפלים, שיעור המדווחים על סימפטומים ירד מ-15% ל-11%, בקרב המטפלים בילדים בלבד הוא לא השתנה (14%) ובקרב המטפלים במבוגרים ירד מ-19% ל-15%.

"יכולנו לראות שאם מישהו מטפל בהורים ובילדים - ללא קשר כמה שעות הוא מקדיש לכך או נעדר מהעבודה - יש לו סיכוי גבוה יותר לסבול מהידרדרות פיזית או נפשית בהשוואה למישהו משלוש הקבוצות האחרות. ראינו שהאוכלוסייה הזו, דור הסנדוויץ’, נמצאת בסיכון יתר וסובלת מירידה במצב הבריאות ועלייה בסימפטומים של דיכאון. זה היה שינוי מובהק", מסבירה טוקר. למעשה, הנתונים מראים כי בקרב בני דור הסנדוויץ’ חלה עלייה של 88% בדיווח על בריאות לקויה ועלייה של 57% בסימפטומים של דיכאון, ואילו אצל האחרים - השינויים היו קטנים משמעותית, או שלא היו בכלל.

"אי אפשר להגיד ‘קשה לי'"

"אנחנו שלושה אחים שמטפלים באמא שלי בת ה-85 ומחלקים את העבודה בינינו. יש המון תיאומים, טלפונים וביורוקרטיה בבדיקות וגם צריך לבקר אותה כמה שיותר. קודם היא הייתה בבית אבות ואחר כך מצבה הידרדר והיא שוכבת במחלקה גריאטרית בבית חולים. תוך כדי המשימות אני מג’נגל בין כל הילדים, במיוחד בימים שבהם אני לוקח את הילדים הגדולים. אני צריך לקחת כל אחד מהם לבית הספר ולחוגים. בערב זה להחזיר אותם מהחוגים, לארגן להם ארוחת ערב ולהכין את כל מה שצריך למחרת. בבקרים צריך להכין אישורים, מסכות, כפפות, אלכוג’ל, מפיות לאוכל, 200 דברים.

"הבעיה העיקרית היא הלחץ. המון דברים בבת אחת, טלפון על האוזניים עם כמה שיחות במקביל, אחת עם ביטוח לאומי ואחת עם בית חולים, וברקע ממתינות מהילדים. בעבודה מאוד גמישים, תוך כדי היום אני מודיע אם אני מגיע ומנסה להכין דברים מראש. בינתיים אני במצב של הישרדות. בדרך כלל אתה מתפקד תוך כדי כמו רובוט ואחרי שזה נגמר אתה מקבל את הפטיש על הראש". (י’, בן 50 מרמת גן, נשוי ואב לארבעה, בני 14 ו-12 מהנישואים הראשונים, ותאומים בני 5, מטפל באמו בת ה-85).

פרופ’ שרון טוקר / צילום: איליה מלינקוב

באוכלוסיית המחקר, הטיפול הממוצע באדם מבוגר היה כארבע שנים, והיה כרוך בטיפול פיזי של שלוש שעות בשבוע. בנוסף, המשתתפים במחקר נעדרו 12 וחצי שעות בחודש בגלל טיפול בילדים ובהורים. טוקר ותורג’מן-לופו מדגישות כי ההשפעה של הטיפול הכפול חורגת מהשפעות של גורמים כגון העומס הטיפולי, מספר השעות השבועי ומשך הטיפול בשנים. "אפשר היה לראות בממצאי המחקר שאף אחד מהאינדיקטורים לעומס הטיפולי לא ניבא שינויים בסימפטומים הדיכאוניים. ייתכן שעצם התפקיד הכפול עצמו כמטפל בין-דורי הוא שיוצר את ההידרדרות במצב הבריאותי", אומרת תורג’מן-לופו.

איך שללתן את ההשפעה של גורמים אחרים?
טוקר: "כדי לשלוט בנתונים הסטטיסטיים ניסינו לשלול 17 הסברים אחרים: גיל, מין, סטטוס סוציו-אקונומי, כמה זמן עבר מאז ששאלנו אותם, כמה שעות הם עובדים, מה הוותק שלהם, האם הם מנהלים, מה מין המנהל שלהם, עובדי צווארון לבן או כחול, כמה שנים הם מטפלים באדם מבוגר, כמה שעות הם מטפלים בשבוע, כמה הם נעדרו בגלל מחלת ילדים, בן כמה הילד הקטן שלהם, האם יש להם בן זוג. ראינו שאפילו אחרי שלוקחים את כל הדברים האלה בחשבון, עדיין אנשים יסבלו יותר מדיכאון כתוצאה מהטיפול הכפול".

ההסברים שהחוקרים נותנים לכך מגוונים. "בטיפול באדם חולה יש הרבה מורכבויות", מסבירה טוקר. "קודם כול, זה מדאיג כי אנחנו לא יודעים מה צפוי, ובדרך כלל מצבים כאלה מידרדרים עם הזמן כי מחלות מחמירות. דבר נוסף הוא שלעיתים אנשים מוצאים את עצמם מטפלים בהורים כשיש להם עדיין קשיים ביחסים איתם ופתאום הם נאלצים לטפל בהם.

"מעבר לעמימות ולדאגה, הטיפול גם בהורים וגם בילדים מאתגר - הטיפול בילדים כרוך באתגרים כלכליים, במחסור בשעות שינה ועוד. כשמטפלים בילדים ובמבוגרים יש צורך להדחיק רגשות. אנחנו לא באמת יכולים לחשוף את הרגשות ולהגיד ‘נורא קשה לי’, לא כלפי הילדים ולא בפני ההורים. אותו אדם לכוד. הוא צריך לטפל בהם, אבל לא יכול לחשוף בפניהם את הרגשות הללו. ואז מתחילים לראות את ההידרדרות הפיזית והנפשית".

איך העובדה שרוב הנבדקים היו גברים השפיעה על התוצאות?
"ממוצע הגיל שלנו היה 50-45 ואחוז הגברים היה מאוד גבוה - 80% גברים - וזה מאוד ייחודי. בדרך כלל במחקרים על מטפלים שואלים נשים, וכאן הייתה לנו הזדמנות לפנות לאוכלוסייה שהיא אומנם מגוונת, אבל יש יותר גברים מנשים. אם מצאנו את האפקט הזה בקרב אוכלוסייה של גברים, יש סיכוי שהיה לזה יותר אפקט בקרב אוכלוסייה שהיא יותר נשית. הניתוח שלנו לקח בחשבון את מין הנבדק".

"לתת קדימות לעובדים שמטפלים"

"כשאח שלי חלה בסרטן קטלני, הילדים שלי היו בני 7 ו-10. הייתי צריכה להחזיק גם את ההורים שלי שלקחו את זה מאוד קשה. זה היה מיד אחרי שאח אחר שלי יצא מניתוח של סרטן אבל התאושש. בתקופה שהאח החולה שלי קיבל טיפול ביולוגי, אצל אבא שלי התפתחה פתאום מנינגיומה בראש שהייתה סטטית במשך שנים, לחצה לו על המוח וההתנהגות שלו התחילה להשתנות. אבא שלי עשה ניתוח במוח באוגוסט, ובסוף אוקטובר אח שלי נפטר. בשבוע האחרון לחייו אמא שלי הובהלה למיון עם כאבים ואובחן אצלה סרטן עם גרורות בכבד. ואז התחלנו עוד שנתיים של טיפולים, בלי הפוגה ועם אירוע מוחי של אבא שלי באמצע. כל יום היה משהו, כל יום הייתה מכה.

"הילדים שלי גם עברו שנים מאוד קשות. כבר כשאח שלי חלה וההורים שלי היו בתוך זה, הילדים איבדו סבא וסבתא. זו הייתה תקופה של הרבה אובדנים. חרדתי שאמא שלי לא תוכל להתמודד עם המחלה בגלל האבל הכבד על האובדן של אחי. כל המשפחה גרה בצפון חוץ מאיתנו, ואותה הבאנו לטיפולים באיכילוב של שלושה-ארבעה ימים שבהם הייתי איתה. היו גם המון ביורוקרטיות לאשר לה קנביס שגזלו הרבה זמן והתעסקות. בסוף הדרך היא הייתה בהוספיס בית והייתי נוסעת שלושה לילות בשבוע להיות איתה בצפון.

"אני פסיכותרפיסטית, גם שכירה בשירות הציבורי וגם בעלת קליניקה פרטית. את הקליניקה השהיתי בגלל המצב. זה מקצוע שאת לא יכולה לבטל פגישות. הייתי מאוד מחויבת לעבודה במגזר הציבורי וזה נתן לי מקום שפוי, וכך גם ההכרח לטפל בילדים ולאפשר להם לחיות את חיים בצורה הכי רגילה שאפשר.

"אבא שלי הוא חי-מת, נכה 100%. הוא במצב שהוא הכי לא היה רוצה להיות בו בחיים. הוא בבית עם מטפלת מדהימה. זה הולך איתי, והקושי לראות אותו ככה הוא גדול מאוד. כשהכנתי את הבת שלי למוות המתקרב של אמי, היא אמרה לי: ‘אני לא מבינה איך הצלחת לחיות ככה’.

ד"ר קרן תורג’מן-לופו / צילום: אלה פאוסט

"התקופה הזו השאירה בי חרדה מפני מי עוד יהיה חולה, לא שאלה של מי, אלא מתי. על עצמי, על הילדים שלי, על הבן זוג שלי, על האחיות שלי. זה משהו שהולך איתי כל הזמן, חרדה איומה. כשאתה בתוך העולם הזה של הטיפול, אתה נחשף לעוד המון סיפורים קשים על אובדנים וזה שוחק וקשה". (ל’, בת 43 מתל אביב, נשואה ואם לשניים).

מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב? לא בכדי כיוונו החוקרים למקומות העבודה ושאלו את הנבדקים על מידת הגמישות שהעבודה מפגינה כלפיהם כשהם נדרשים לטיפול הכפול הזה. החוקרים בדקו השפעה של פרקטיקות ארגוניות שתומכות במשפחה, כמו שימוש בימי מחלה לטיפול בבן משפחה מבוגר וכן של תמיכה רגשית של המנהלים, שמתבטאת ביכולת של המנהל לא "לעקם פרצוף" כשעובד אומר שהוא יאחר לעבודה כי הוא צריך לקחת את אבא שלו לרופא.

"שאלנו שלוש שאלות", אומרת טוקר: "עד כמה המנהל הישיר שלי מקשיב לבעיות שלי שכוללות קושי באיזון בית-עבודה; עד כמה הוא מקדיש זמן לטיפול בצרכים האלה; ועד כמה אני מרגיש נוח לדבר איתו על קושי שלי לאזן בין צורכי הטיפול לעבודה".

ומה יותר חשוב, הפרקטיקות הארגוניות או התמיכה הרגשית?
תורג’מן-לופו: "מצאנו שלשני סוגי התמיכה, גם הרגשית וגם הפרקטית, יש חשיבות מאוד משמעותית בהפחתת הגידול בהתפתחות הסימפטומים של הדיכאון לאורך זמן וגם בהפחתת ההידרדרות במצב הבריאותי. ככה ששני סוגי התמיכה מאוד חשובים ומאוד משמעותיים. בהקשר של תמיכה פרקטית, מסתבר שכאשר מקום העבודה מצא פרקטיקות ארגוניות שקשורות לאיזון בית-עבודה, מלבד העובדה שהמדיניות משפרת את תחושת השליטה ואת היכולת להתמודד עם ריבוי התפקידים, המדיניות הזו חשובה כשהם לא מממשים את הזכויות, או לא מממשים את כולן. עצם הידיעה שיש למטפל זכויות וכלים ארגוניים במקום העבודה, שיקלו עליו אם מצב המטופל יוחמר, יכולה להיטיב עם בריאותם של העובדים אפילו אם לא יזדקקו להם".

התוצאות מדגישות עד כמה למקום העבודה יש משמעות במצב הנפשי והבריאותי של העובד ובאופן עקיף גם לתפוקות שלו. "יש פה בעצם מצב שלא קשור למקום העבודה כביכול. עובד עם ילדים והורים חולים, כביכול לא אמור לעניין את הארגון. אבל אם לעובד יש סיטואציה שמאוד מקשה עליו בבית, זה עלול להשפיע על התפוקה שלו בעבודה, ובסופו של דבר על הארגון. התעלמות של הארגון לא תעזור והעובד יכול לפתח סימפטומים של דיכאון ובריאותו תידרדר. ארגונים צריכים להבין שצריך לתת לאוכלוסייה הזו קדימות. אם יש לי משאבים מוגבלים כארגון לכמה אני יכולה כרגע להתגמש, אני לא צריכה לשאול את העובדים שלי רק כמה ילדים יש להם, אלא האם הם מטפלים גם בבן משפחה מבוגר. ואם כן - צריך לתת להם קדימות כי הם אוכלוסייה בסיכון - ובייחוד בתקופת הקורונה", אומרת טוקר.

שקופים בעיני הממסד

"מהרגע שבו מצבה של אמי החל להידרדר, הלכו והתרבו האתגרים שעמם נאלצתי להתמודד. בהתחלה היא עוד הייתה מחוברת למציאות והרגשתי שדווקא המפגשים עם הבן שלי תורמים לה ואפילו לו, כך שיכולתי להגיע ולבקר אותה, לדאוג לה לקניות ולקחת אותו איתי. אבל המצב הפך למאתגר הרבה יותר כשהבנתי שאני כבר חייבת להפריד בין שני העולמות - מצבה החמיר כל-כך, והיה ברור שלא רק שאני לא רוצה לחשוף אותו למצבה ובטח לא רוצה שכך הוא יזכור אותה, גם נראה שהמפגש איתו כבר לא תורם לה דבר; היא הייתה אדישה, ולכך התלווה חשש שהיא לא תזהה אותו.

"בבית, שבו אני מגדלת אותו לבד, הייתי צריכה לשדר לו שהכול כרגיל - למרות התשישות. הקושי היה לא רק כאב נפשי, אלא גם עומס לוגיסטי - ניהול הבדיקות וליווי, מעקב אחרי תוצאות, שיחות עם רופאים. אנחנו שלושה אחים, אחד חי בחו"ל, ואחי השני לקח על עצמו את ההתמודדות הביורוקרטית מול ביטוח לאומי. הוא עבד אז כעצמאי, ויש לו שלושה ילדים גדולים, ואני התנהלתי בשלוש מערכות - טיפול שוטף וסוחט נפשית באמי, שידור עסקים כרגיל מול הבן, וכמובן עבודה.

"כבר כשאמי חלתה עדכנתי את הבוס שלי במצב, היות שאז נזקקתי פה ושם להיעדרויות בשל טיפולים. גם עם הבן, שהיה עדיין פעוט בתחילת ההידרדרות, נאלצתי להישאר לפרקים בבית. אבל התכיפות הייתה פחותה. בהמשך, אני זוכרת סיטואציות שבהן לא יכולתי לקחת את אמי לבדיקה כי השעה הייתה סמוכה לשעת ההוצאה מהגן, והיה לי ברור שאני לא רוצה לפגוע בשגרה שלו. במקרים כאלה ביקשתי מאחי שיגבה אותי. הדבר היחיד שכן הקרבתי אז הוא שגרת העבודה.

"למזלי, בעבודה הבינו אותי, ושיחת הטלפון שמעדכנת שגם הפעם לא אוכל להגיע הפכה לשגרה, וכבר לא היה משנה בגלל מי זה - הבן או אמי. הבוס שלי הוא נדיר ואני חייבת לו המון. הייתי מודיעה שאני לא באה בלי לחשוש". (ש’, בת 47 מתל אביב, אם חד הורית לילד בן 4, טיפלה באמה החולה בסרטן בשנים האחרונות עד שנפטרה).

בשירות המדינה זה כבר עובד. בספטמבר 2019 הכריז נציב שירות המדינה על מדיניות לעובדים שהם בני משפחה מטפלים. במסגרת זו קיימת בכל משרד ממשלתי ועדה ייעודית, עם נציגות של מחלקת הרווחה ומשאבי האנוש. ראש הוועדה, הכפוף לסמנכ"ל, עובר הכשרה. לדברי ברוריה אטיאס, מנהלת תחום בכיר רווחה בשירות המדינה, הוועדה יכולה לאשר לעובדים לנצל 24 ימי מחלה בשנה לצורך מחלת הורה (במקום שישה), שלוש שעות סיוע בחודש ולקחת חופשה ללא תשלום לצורך טיפול בבן משפחה.

הנציב ביטל את שלוש ההתניות הקיימות בחוק שלפיהן העובד צריך להצהיר שרק הוא ולא אחד מאחיו טיפל בהורה; שההורה תלוי בו לחלוטין; ושההורה מאושפז בבית חולים סיעודי.

את הפנייה לנציב שירות המדינה יזמה עמותת CareGivers Israel, שאותה הקימה בשנת 2014 רחל לדאני, בעקבות חוויה רגשית מטלטלת שעברה כשטיפלה בבן זוגה החולה. האסימון נפל לה כמה שנים אחרי, כשהבינה עד כמה השפיעה עליה תקופת המחלה, וכשהחלה לחקור את הנושא גילתה שבמדינות העולם, בניגוד לישראל, "caregiver" הוא מונח ידוע ומוכר ומקנה זכויות גם במדינה וגם במקומות העבודה. העמותה, בשיתוף עם ג’וינט אשל, מכשירה גם רפרנטים במשרדים הממשלתיים.

לפי נתוני העמותה, בישראל חיים 1.5 מיליון בני אדם תומכים ומטפלים בבן משפחה או חבר המתמודד עם מחלה, מוגבלות או זקנה. הם מקדישים לטיפול 21 שעות תמיכה בשבוע, למשך תקופה ממוצעת של ארבע שנים וחצי, ללא כל תשלום. שני שלישים מהם שכירים.

"כשהתחלתי לחקור את הנושא, הבנתי שהקושי העיקרי הוא שקיפות", מספרת לדאני. "אני, שהייתי קיירגיברית, שמגיעה מהעולם החברתי והפסיכולוגיה, אפילו לא נתקלתי במושג הזה. בעיית השקיפות היא כפולה - השקיפות העצמית ‘הנה, אני קיירגיבר’, אבל יש גם שקיפות ממסדית. אם אני נכנסת לאשפוז עם בעלי ורשומה כאשת קשר ולא כקיירגיבר, אין לי זכויות. במקומות אחרים בעולם זה כן קורה.

"באנגליה למשל, את זכאית לקצבה מיוחדת כקיירגיבר ויש גמישות במקום העבודה, שמובנית בחוק. אם את נכנסת לתפקיד של קיירגיבר, את ממלאת טופס עם המנהל על חודש עבודה גמיש, ואם המנהל מסרב, הוא צריך לנמק. זה לא על בסיס הבנה שבעל-פה, אלא זה ממש מוגדר בחוק".

זה קשור לחברה שלנו?
"מאוד. אמרו לי: ‘טוב, בארץ באופן טבעי עוזרים לכולם, באירופה זה לא ככה. אני מטפל בהורים שלי, כבד את אביך ואת אמך, אני לא עושה משהו מיוחד’. לא הייתה מודעות שיש לטיפול הזה השלכות מאוד משמעותיות, ובעיקר סובלות מזה נשים, שהן המטפלות העיקריות ב-70% מהמקרים".

רחל לדאני / צילום: חן רביב
 רחל לדאני / צילום: חן רביב

מישהו מטפל בך

יש ארגונים וחברות שכבר מטפלים במטפלים

עמותת israel CareGivers מנסה למסד בתקופה האחרונה את ההכרה של המדינה ושל מקומות עבודה בבני משפחה מטפלים. בנוסף ליוזמה עם נציבות שירות המדינה, עובדת העמותה עם ג’וינט אשל על מתן שירותים למקומות עבודה: נכנסת לארגונים, ממפה את היקף התופעה, ועובדת עם המנהלים, שהם לדברי רחל לדאני מקימת העמותה, החוליה החשובה ביותר. בין היתר עושה העמותה תהליכים כאלה במט"ח, קימברלי קלארק וטבע, ובג’וינט עצמו.

הג’וינט הכריז על עצמו כבר לפני ארבע שנים כארגון "ידידותי" לבני משפחה מטפלים, לאחר בדיקה שהראתה שלפחות שליש מהעובדים בארגון הם בני משפחה מטפלים. מאחר שבארגון עצמו עובדים הרבה עובדים סוציאליים או במקצועות קרובים, הוקמה קבוצה של עמיתים בעלי ידע שיכולים לספק פתרונות מהירים, טיפוליים וביורוקרטים לבני משפחה מטפלים. בארגון גם מקיימים הדרכה לכל המנהלים ומכשירים אותם לזהות מצבי מצוקה של עובדים.

לדברי מור נויפלד, מנהלת משאבי אנוש בג’וינט, "הפרקטיקה שלנו היא די נדיבה. למשל, עובדת שהיא סבתא לילד עם מוגבלות יכולה לקחת ימי מחלה לצורך טיפול בו. לאם יחידנית לילד עם מוגבלות אפשרנו לקחת יותר ימי מחלת ילד וגם לאפשר עבודה מהבית וגמישות בימים מסוימים".

גם חברת טבע הנהיגה מדיניות פנים ארגונית ידידותית לבני משפחה מטפלים. העובדים שמדווחים על היותם Care Givers זכאים לעזרה הכוללת גמישות בשעות העבודה כדי לטפל בקרוב משפחה, תוך התחשבות בצורכי הארגון ובכפוף לאישור המנהל הישיר, וכן לשני ימי הצהרה על מחלה לטיפול בקרוב המשפחה על חשבון מכסת ימי המחלה של העובד.

כמו כן, יש אפשרות להגדיל את מספר ימי המחלה שניתן לזקוף לטובת טיפול בקרוב משפחה על חשבון מכסת ימי המחלה של העובד, עד למחצית ממכסת ימי המחלה שצבר. בני משפחה מטפלים העובדים בארגון זכאים להקלות כלכליות דרך עמותת טבע מכל הלב וכן לייעוץ וליווי של עובדת סוציאלית. בכל אתר של החברה אמור להיות מוקם צוות התנדבות (צ’מפיונס) שמטרתו לסייע לעובדים שהוגדרו כמטפלים בבני משפחה קרובים ולבנות רשת תמיכה הדדית של עובדים המטפלים בבני משפחתם וזקוקים לעזרה, בכפוף להסכמת העובד. החברה גם מפעילה קהילת פייסבוק יעודית בשם "דואגים למטפלים" וגם אזור מיוחד בשם זה באתר החברה.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988