החיים בהילוך איטי: ביום שאחרי הסגר יותר ויותר אנשים מחפשים להשאיר את מרוץ החיים מאחוריהם

אנחנו שומעים יותר ויותר אנשים שאומרים ש"משהו חייב להשתנות" באורח החיים המהיר ומאמצים רעיונות של תנועות המינימליזם וההאטה • מה באמת נוכל לשמר משגרת ההסתגרות ואיך היא תשפיע על הנטייה שלנו לצריכה של חפצים וחוויות

"נכפתה עלינו תגובה למצב, ואולי הגבנו בתגובת יתר. עכשיו השאלה מה נשמר להמשך" / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
"נכפתה עלינו תגובה למצב, ואולי הגבנו בתגובת יתר. עכשיו השאלה מה נשמר להמשך" / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2019, אולגה טוקרצ'וק, התפרסמה בין היתר בזכות הספר שלה "טיסות", המתאר אנשים שאינם מסוגלים להימנע מלזוז, רחוק ומהר. עבור הדמויות בספר, חוסר תנועה הוא כמו מוות, מעשה פיחלוץ בעודם בחיים. בכל זאת, בימי סגר הקורונה כתבה אותה טוקרצ'וק שיר הלל לתנועה ההולכת ופוחתת מחוץ לחלון חדרה:

"זה זמן רב אני מרגישה שיש יותר מדי עולם. יותר מדי, מהר מדי, חזק מדי. לכן אינני חווה שום טראומת בידוד. לא קשה לי להימנע מלפגוש אנשים. לא אכפת לי שהקולנועים והקניונים נסגרו. כמובן שאני דואגת לכל מי שאיבד את משרתו, אבל הסגר נתן לי תחושה של הקלה. אני יודעת שרבים הרגישו כמוני, אף שהתביישו בכך. האינטרוברטיות שלי, שלאורך זמן רב נחנקה ועונתה על ידי היפראקטיבים אקסטרוברטים, יצאה מהארון".

טוקרצ'וק נזכרת בילדותה, שבה תמיד היה יותר זמן מהדרוש, ושואלת: האם ייתכן שחזרנו דווקא עכשיו לקצב החיים הנורמלי?

בימים האחרונים שמענו גרסאות שונות של הסיפור הבא: "כשהחל הסגר, לא האמנתי שזה באמת קורה. אחר כך חששתי ודאגתי: איך אוותר על העולם? איך אסתדר בבית לבד/עם המשפחה? איך אסתדר בלי זמינותם של אנשים/חפצים/בילויים שקריטיים לחיי? עם הזמן פיתחתי שגרה חדשה, והעולם שבחוץ הופך פחות ופחות חסר לי. עכשיו אינני מבין/ה איך אחזור לחיי הקודמים, וגם איני מעוניינ/ת בכך. משהו חייב להשתנות". בחוף המערבי של ארה"ב, שנפגע פחות חזק מן החוף המזרחי, אפילו החלו להשתמש במינוח "קורוניקיישן", חופשת הקורונה.

הדברים האלה הם עדות מדהימה לסתגלנותו של היצור האנושי. הם גם יכולים להעיד על כך שסגנון החיים שלנו כרוך בקשיים רבים. מדברים לעתים קרובות על הסטרס של העידן המודרני ועל הצורך ליצור מאזן בין "עבודה לחיים הפרטיים", אולם נראה שדווקא בתקופה שבה מאזן העבודה והחיים הופר בצורה העמוקה ביותר, עד שלא ניתן היה להבדיל ביניהם, דווקא אז נעלמו הדברים שבהם אנחנו בוחרים לעסוק ואמורים להיות הפרס על כך שצלחנו את העבודה והבית - חיי חברה, טיולים, בילויים, תחביבים. הם אלה שפינו לנו זמן לנשום. אה, וגם הפקקים.

"להיות עסוק זה סמל סטטוס"

ד"ר תמר מקוב, מהמחלקה לניהול באוניברסיטת בן גוריון, שחוקרת התנהגות צרכנים פרו-סביבתית, מנסה להסביר את התופעה, תחילה מתוך חוויותיה האישיות: "חזרתי לישראל אחרי שבע שנים בייל, עיר מלאה באנשים שאפתנים, החוף המזרחי הלחוץ של ארה"ב, ונדהמתי עד כמה בישראל עובדים יותר. בעוד שבארה"ב הקפיטליסטית מושם בכל זאת דגש רב על גבולות בין הבית לבין העבודה, בישראל אפילו השיח על הגבולות האלה בקושי קיים. ובמקביל, הפריון שלנו לשעת עבודה נמוך, כי אנחנו מותשים, ומבלים שעות רבות על הכביש בעצבים".

השחיקה לא נובעת רק מהעבודה. "אם אתה עסוק, זה סמל סטטוס. יש איזושהי דה וולואציה של להיות פנוי ולנוח, אנשים מתגאים שהם ישנים שלוש שעות בלילה. כמובן שזה לא עוזר לאף אחד שהם לא ישנים - לא לבריאות ולא לפרודוקטיביות, ולא לנחמדות  לסביבה".

החיים העמוסים שלנו מזמנים לנו הרבה פרדוקסים. מה שמסומן ביומן כפנאי, אינו בהכרח טוען אותנו, אלא להיפך. לדוגמה, מה מסמל את תחושת החופש הגנוב עבור הורים לילדים צעירים יותר מאשר יום שישי בבוקר? אבל זה לא חופש, אומרת מקוב. "זה עוד יום שבו ההורים צריכים להעיר את הילדים בבהילות, לעלות בבוקר על הכביש, ואם כבר קמתי צריך להספיק משהו. אולי עוד קצת עבודה? שישי שהוא לא יום חופש של ממש גם גורר את העבודה בחמישי לשעות מאוחרות".

ובשבת? בילוי משפחתי, בילוי חברתי. לרוב כזה שנקבע מראש או נמצא בלו"ז באופן קבוע אפילו עוד לפני שנולדנו. "אנחנו הישראלים חוגגים מאוד", אומרת מקוב. "הזמן שלנו מלא בהרבה כיף והרבה משפחה. מחויבויות משפחתיות קבועות, ימי הולדת, מסיבות. אין זמן להיות בתא המשפחתי הקטן. לשבת לשתות כוס תה. תמיד אתה זמין, תמיד צריך לענות לטלפון, ובנוסף על כל זה - הכול קורה ברגע האחרון, וזה מוסיף הרבה עבודה מנטלית. אנחנו כל הזמן משחקים 'אל תיגע ברצפה', ואין זמן שבו באמת אפשר להתנתק".

ומה בתקופת הקורונה? "אי אפשר היה להיפגש. לא היה עם מי לתאם. ולא היית חייב להיות זמין".

ד"ר תמר מקוב / צילום: תמונה פרטית
 ד"ר תמר מקוב / צילום: תמונה פרטית

"העולם שייך למוחצנים"

פרופ' טליה מירון שץ, ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות, הקריה האקדמית אונו, מוסיפה לדיון את הרעיון של "פרפורמנס". "כאשר אני יוצאת לעבודה, אני מבצעת צעדים שבאמת חיוניים לביצוע העבודה, אבל גם הרבה צעדים טקסיים שאנחנו תופסים כחלק מעולם העבודה. בתפיסה שהייתה לפני הקורונה, כדי לעבוד אני צריכה להתלבש יפה, להיכנס לאוטו, לנסוע למקום שבו עובדים. לפעמים הצעדים הטקסיים הם באמת מועילים, ולפעמים הם פשוט שייר של עולם קודם. בתקופת הקורונה הותר לנו לעסוק בעיקר במהות של עבודה. ובעקבות החוויה הזו אנחנו שואלים - מה מתוך הטקס הזה באמת נחוץ לי? מה הוא נותן לי ומה הוא לוקח ממני".

מירון שץ מסכימה עם טוקרצ'וק שהיציאה אל העולם דורשת לא רק משאבי זמן וזיהום אוויר, אלא גם משאבי נפש. "עולם העבודה הרגיל, הפרפורמטיבי, הוא עולם ששייך למוחצנים, שסבבה להם לשבת באופן ספייס ברעש ובצהריים לצאת למסעדה ברעש ולדבר ואז לחזור למשרד ולדבר עוד. יש אנשים שעבורם זה לא נכון ובעצם לא פרודוקטיבי. בערך שליש עד מחצית מן האנושות מורכבת מאנשים מופנמים, אבל האנושות של היום מאוד מכוונת מוחצנות. זו הנורמה של איך חוגגים ימי הולדת ומה זה להיות אהוד, ואיך גורמים לכולם לשמוע את דעתך.

פרופ’ טליה מירון שץ / צילום: איל יצהר, גלובס

"ופתאום יש שגרה חדשה, שבה אדם יכול לבחור עם מי יתכתב ועם מי ישוחח טלפונית, וזה בסדר שהוא נותן רק כיף למרפק ולא צ'אפחה וחוגג יום הולדת עם חבר אחד ולא שלושים. פתאום אני לא יושבת בבית מסכנה כשכולם בחוץ עושים חיים משוגעים, אלא יושבת בבית כמו כולם וזה ממש בסדר. פתאום המנעד של ההתנהגויות הסבירות יותר מתאים למנעד של כלל האנושות.

"זה ספקטרום, ואפילו לאקסטרוברטים יש צרכים אינטרוברטיים משלהם, שפתאום קיבלו מענה. ה'בסדר' המופנם הפך לנורמה החדשה ואני מקווה שתהיה למידה חברתית ארגונית שתאמר שלא חייבים לחזור למה שהיה לנו קודם".

גם ברמה האישית, אולי נראה אנשים לוקחים "חופש מהחברה"?
"אולי, אם החברה שלנו תבין שכמו שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי, יש יותר מדרך אחת להיות חבר, להיות עובד, יש יותר מדרך אחת להיות צוות ולשתף פעולה. אנחנו צריכים להבין שלהגדרת הנורמלי שבה כולם 'עושים' כל הזמן, באופן הנראה לעין, יש מחיר. לפעמים זה ממש כיף לשתף אנשים שאתה אוהב במה שאתה עושה, אבל האם אתה אוהב את כל האנושות? האם כולם חייבים לדעת מה עשית? אנשים מתחילים לשאול את עצמם - מה נכון לי".

שינויים בהרגלי הצריכה

האינטרוברטיות הכפויה של תקופת הקורונה יכולה גם להשפיע על הצריכה. "גם אם קניתי את החולצה הכי מהממת - מי יראה אותה? וכמה מהממת איראה עם שמלת ערב ומסכה? זה טיפה מגוחך", אומרת מירון שץ. "ואם אני חוששת שלא יהיו לי ביצים ונייר טואלט, אולי נראה לי פחות רלוונטי להזמין עוד חולצה מאסוס.

"כשתקועים בבית מוצאים את היופי בבית, ובחברה שכבר נמצאת אצלך בבית ובחפצים שכבר יש לך (במקביל גם אפשר לגלות את כל מה שמעצבן במי שנמצא איתך בבית, וגם זה לגמרי נורמלי - ג"ו). ראינו אנשים שהפכו בתקופה הזו לוויקטוריאנים - קוטפים צמחים, לומדים לעשות מלאכות למיניהן, מבררים לגבי רכישת תרנגולת. גם זה קצת פרפורמנס - עכשיו אני עושה לחם מחמצת עם הילדים ומעלה אותו לאינסטוש, אותה החצנה רק ששיניתי את הזירה. אבל יכול להיות שגם שיניתי קצת את המהות. התעורר לנו איזה שהוא עולם תוכן של הישרדות פיזית".

וגם של הישרדות כלכלית.
"כן, הנה הקמתי עסק נהדר והוא הצליח נורא ועכשיו הוא סגור, ואתה לא יודע מה יהיה. האם אתה לומד מכך שאי אפשר לסמוך על עצמך? ומי שמשכיר לך את המספרה לא יכול לבעוט אותך עכשיו החוצה ולקחת ספר אחר, אז חוסר הביטחון מחלחל גם אליו. והשכן שמביט מהצד, זה מערער גם אותו. אני חושבת שאנחנו עוד לא מעכלים את ההשפעה של השינויים האלה על הכלכלה בעתיד הקרוב.

מקוב מוסיפה כי "בשנים האחרונות, מחקרי האושר טוענים שצריכה של חוויות מוסיפה ערך לחיים יותר מאשר צריכה של חפצים נוספים, אבל גם צרכנות חוויות יכולה להלחיץ. בשביל מי צורכים את החוויות, בשבילנו או בשביל האינסטגרם? התקופה הזו אופיינה בירידה בצורך להפגין את החיים המושלמים שלנו, ולכן גם לפחות צריכה של חוויות ומוצרים בשביל זה".

דחיפה למינימליזם

פרופ דורון קליגר, מומחה לכלכלה ומימון התנהגותי באוניברסיטת חיפה, נמצא בעיצומו של מחקר העוסק בשינויים שהביאה הקורונה בהתנהגות הצרכנים ובשאלה מה אנחנו רוצים לשמר מהם.

"חשוב לומר שלא כל השינויים שנכפו עלינו הם טובים", הוא מדגיש. "אצל מבוגרים וחלשים יש הרבה מחסור ובדידות. אבל עבור רבים אחרים יש תחושה שקיבלנו סטופ בחיים והזדמנות לבחון מה אנחנו משנים. והשינויים שאנשים בוחנים הם לכל אורך פירמידת הצרכים של מאסלו - איך לאכול יותר טוב ואיך לישון יותר טוב, אבל גם איך להיות עובד טוב יותר ואיך להגשים את עצמי.

"אינרציה היא כוח חזק מאוד בקבלת החלטות, אולי החזק מכולם. נכפתה עלינו תגובה, ואולי הגבנו דווקא בתגובת יתר. עכשיו השאלה מה מכך נשמר להמשך".

אפשר לחיות אחרת גם בשגרה?
קליגר: "אנחנו מעריכים כי מה שישתמר הוא מה שנחווה על ידי אנשים רבים ולכן נכנס לתרבות. אנחנו קוראים לזה 'ההיפוקמפוס התרבותי', כלומר האופן שבו התרבות משמרת זיכרונות לטווח הארוך".

בשנים האחרונות הדיבורים על חיי מינימליזם, סלואו ליבינג, דאון שיפטינג, לא להיות במטריקס, הולכים ומתרבים. איך עושים את זה?
"אפשרות אחת היא לבחור בסגנון חיים שהוא אלטרנטיבי לגמרי שבו לא תחסוך לבית, לא תחסוך לפנסיה וכך מחליפים הכנסה בזמן פנוי".

זה באמת אפשרי? תמיד היה נראה לי שבמקרה כזה הזמן הפנוי לכאורה מתחיל להיות מוקדש להישרדות, להשוואות מחירים, לגזירת קופונים ולבישול ממצרכי יסוד.
מקוב: "זה רלוונטי בעיקר למי שיש להם עתודות מראש. אפשרות שנייה היא לבחור איזושהי דרך ביניים, למשל להיות פרילאנסרים. הם לכאורה שולטים יותר בסדר יומם. יש אנשים שחושבים שזה ישחרר אותם, אבל בסופו של דבר הם עובדים מסביב לשעון. אין הרבה משרות שאדם יכול 'להשתנמך' אליהן שבאמת מציעות פרנסה סבירה ושעות עבודה פחותות.

"סוג שלישי של אנשים לא רוצה לפרוש מן המרוץ, אבל בכל זאת להגדיר כמה גבולות, למשל לא לענות למיילים במהלך כל סוף השבוע - דבר שהוא מקובל לגמרי בארה"ב. ואם עכשיו הבנו שאפשר לעבוד מרחוק, אולי המשק יכול להתאים את עצמו לזה. אנשים אוהבים את הנסיעה לעבודה כדי לעשות 'שיפט' מנטלי בין זירות הבית והעבודה, אבל לא אם היא אורכת יותר מ-20 דקות. ומדי פעם כן להגיע לעבודה, כדי ליהנות ממפגשים, וגם מרכילות שהיום יודעים שהיא כן חשובה ומאפשרת לקדם עניינים".

קליגר: "העיסוק במוות הוא טריגר לעיסוק במהות החיים, בשאלה מה חשוב. הטרנדים של המינימליזם בחיים החלו לפני הקורונה אך אולי יקבלו ממנה דחיפה. אנחנו רואים במדיניות הציבורית נטייה גדולה יותר למדוד את איכות החיים, את האושר של הציבור, וכבר ברור שזה לא שווה ערך לעושר שלו. אנחנו רואים יותר ויותר אנשים מצטרפים ל'מועדון החולצה השחורה', שבו לובשים בגדים דומים בכל יום כדי להוריד את העיסוק בכך מן הפרק. אנחנו רואים מיזמים יפים למניעה של בזבוז מזון, כי כל אדם מבזבז היום כמות מזון שהייתה יכולה להאכיל אדם אחר. ובקורונה, בגלל הבישול הביתי פחות מזון נזרק".

פרופ’ דורון קליגר / צילום: דוברות אוניברסיטת חיפה

קליגר מזהה טרנדים חיוביים נוספים שהוא מקווה שישארו בסביבה: "ישנה תשומת לב מוגברת לקשרי משפחה. מנגד, אנשים מעריכים יותר אם מקום העבודה שלהם, כולל המארג החברתי שלו. אהבתי את התופעות של הסולידריות והחיבור מרחוק, כמו צפייה בנטפליקס ביחד, אפילקציות מוזיקה שמאפשרות לראות מי עוד שומע כרגע אותו שיר, מסיבות זום שבהן משתתפים אנשים מכל העולם. אלה כלים שחבל יהיה לאבד אותם".

אם נצליח לשמר משהו מהחוויה הזאת, האם תהיה לכך השפעה על הסביבה?
מקוב: "קודם כול, חשוב לומר שהפסקה קיצונית של הצריכה היא לא בהכרח דבר חיובי בלבד. אנחנו אולי חוסכים והסביבה נהנית, אבל במדינות שבהן מייצרים את המוצרים בחמישה שקלים שנהגנו לקנות במקס סטוק, פחות או יותר גוועים ברעב. ובעוד חלק מהאוכלוסייה מצהיר כי ירכשו עכשיו פחות, נראה שמי שיש לו כסף ממשיך לקנות".

מקוב מדגישה כי מינימליזם אין פירושו בהכרח חוסר הנאה מצריכה, אלא צרכנות שהיא אולי אפילו מספקת יותר: "בניגוד לבודהיזם שמטיף לנון-אטצ'מנט, אי היקשרות לחפצים, אנשים, סטטוסים, הרי שגורואי מינימליזם כמו מארי קונדו כן מדברים על היקשרות, אפילו היקשרות עמוקה, אבל לכמות מוגבלת של דברים. תיאוריית ההסתפקות פירושה לבחור פעם אחת, כדי להפחית לחצים של החלטות חוזרות ונשנות במהלך היום יום". 

מירון שץ מרגישה שישנו לחץ תרבותי לחזור לחיים הקודמים: "התחושה בזמן האחרון היא כאילו ישנו ופתאום אנחנו קמים. אבל אם נקום מהר מדי, יש בזה משהו לא בריא. זה נכון גם לקימה בבוקר. קימה מהירה מבטלת את השינה כלא חשובה ואנחנו לא יכולים לעשות את זה לגוף שלנו ולא לנפש, שמבינה מזה שכל דקה שבה אתה נח אחרי שפקחת עיניים היא כישלון. עדיף לכבד את המעבר, וזה נכון לקימה מהשינה וגם לחזרה לשגרה".

האם ערים אטיות הן הפתרון?

שרה פינק, פרופ' לאנתרופולוגיה של העיצוב מאוניבסיטת מונאש באוסטרליה, מאמינה כי לסגר יהיו השפעות שונות בתרבויות שונות. "מושג הבית הוא שונה בין תרבויות חמות וקרות. במדינות יותר חמות, בהכללה, החוץ הוא מאוד משמעותי, בעוד שבמדינות קרות רגילים יותר לחיי פנים".

פרופ’ שרה פינק, אנתרופולוגית של העיצוב / צילום: תמונה פרטית

פינק חקרה את תנועת Cittaslow, "ערים איטיות". ארגון של ערים, בעיקר במרכז אירופה ובאיטליה, אך עם נציגויות בכל העולם, שהחליטו לאמץ את תורת ה-Slow Food, התשובה לתרבות הפאסט פוד המדגישה איכות, תשומת לב והשתהות על המעשה, ולהרחיב אותה לתכנון העירוני וחפעילות קהילתית.

תנועת הסלואו פוד התרחבה ל"תנועת ההאטה" מסוגים שונים - "אופנה אטית" (מקומית ומוקפדת), "חיים אטיים" (סביבתיים ומינימליסטיים, כלכלה אטית (שהמדד המוביל בה אינו צמיחה מהירה) ו"מדע אטי" ("תנו לנו זמן לחשוב!" קוראים החוקרים ומבטלים את הטוויטר).

בשיחה עם פינק מתברר שההתכנסות של תקופת הקורונה ותנועת ההאטה הן לא בדיוק אותו דבר. תנועת ההאטה דווקא דורשת מאמץ לוגיסטי ורגשי מהאינדיבידואל.
ערים אטיות הן לא ערים אינטרוברטיות, להיפך, ואולי בגלל זה עד כה הן לא תמיד נתנו מענה למי שחש שסגנון חייו מהיר מדי.

"בערים האטיות ישנו דגש על המקומי, על להכיר את החקלאי שלך, להיות בקשר עם הקהילה, עם השכנים. רעיון הערים האטיות הגיע במקור מעולמות ה'מזון האיטי' ששם דגש רב על אירוח. הסגר הוא לא 'סגנון חיים אטי' כמו שאנחנו מתכוונים אליו במחקר של התחום. הוא אולי גורם לך להעריך את השכונה שלך, אבל לא את השכנים", היא אומרת.

לעומת זאת עיר איטית, פירושה גם להקדיש קשב. "בסגנון החיים האטי אנחנו שמים לב לאיכות של מה שאנחנו עושים, לאיך אנחנו חיים. הוא מאפשר התבוננות ברגע", אומרת פינק. מהבחינה הזו דווקא כן יש לכך ממשקים עם מה שקרה לנו אולי בלי כוונה בתקופה הנוכחית. 

מבחינת פינק, שאלת השאלות היא אם החברה תוכל להשתנות כולה בבת אחת, כי אחרת השינוי יהיה קשה עבור היחיד. היא מציינת זאת בעיקר בהקשר של התחבורה: גם אם ברור שאנשים כבר לא רוצים לבלות שעות רבות על הכביש, המבנה הגיאוגרפי האורבני לא בהכרח משאיר להם ברירה. "התקופה הזו אפשרה לנו לחוות איך נראים החיים כשאנחנו נוהגים פחות", היא אומרת. ואולי תהיה לכך השפעה חברתית רחבה, לטובת פתרונות תחבורתיים אחרים.

צרו איתנו קשר *5988