"אנחנו רוצים עיר, אבל עיר אמיתית - לא המצאה": המאבק של תושבי ג'דיידה-מכר

ג'דיידה-מכר הוא יישוב עני ומוכה פשע, אבל בכל זאת הצליחו התושבים שם להתאחד ולהתארגן כדי להתנגד לשכונה חדשה בת 15 אלף תושבים • דרור פויר יצא לבדוק למה בדיוק התנגדו למרות מצוקת הדיור העזה ביישוב, ואיך בדיוק הם עשו את זה

גבעות טנטור, השטח המיועד לבנייה / צילום: איל יצהר, גלובס
גבעות טנטור, השטח המיועד לבנייה / צילום: איל יצהר, גלובס

הניווט המבלבל וחסר הסיכוי ברחובות הצרים, חסרי המדרכות, הנתיבים, השמות והמספרים של ג'דיידה-מכר מזכיר את הניסיונות הנואשים לעשות סדר בין שלל התמ"אות, התמ"לים, הליקויים, התיקונים, ההתנגדויות, הדוחות, הפסיקות וההחלטות שנעשו בעניינה של המועצה המקומית החבוטה והאומללה, ששמה עולה לכותרות בנסיבות עגומות בלבד: עוני, פשעים, רצח, נשק חם, אלימות וסמים. לאחרונה פורסם שג'דיידה-מכר מובילה את טבלת שיעורי התמותה בישראל, עם 7.3 מתים לאלף איש בשנה (הממוצע הארצי עומד על 4.9 מתים לאלף נפש).

ובכל זאת, גם כאן נרשמה לאחרונה הצלחה קטנה, כשתושבי המקום התארגנו, הפגינו, עתרו ונאבקו עד שהצליחו לעצור את תוכנית המדינה לבנות את יצור הכלאיים המכונה "נדבך עירוני חדש" של 15 אלף יחידות דיור על גבעות טנטור שמדרום ליישוב, להוריד את מספר יחידות הדיור לכמחצית ובניגוד לתוכנית המקורית, שהפרידה בין ג'דיידה-מכר לטנטור, גם לחבר את הפרויקט החדש אל היישוב.

כמו ביישובים ערביים אחרים, גם בג'דיידה מכר יש מצוקת דיור, אין בנייה חדשה ואין כמעט אפשרות לקנות בית או דירה. באתר רשות המסים מדווחות ארבע עסקאות בלבד שנעשו כאן בשלוש שנים.

אין שוק נדל"ן
 אין שוק נדל"ן

העניין הפתאומי, והחיובי סך הכול, של ממשלת ישראל בסוגיות התכנון במגזר הערבי, הוביל לאנומליה משונה; מחוסר תכנון מתמשך ומהזנחה של עשרות שנים עברנו במכה לעודף תכנון, באופן שנראה כאוטי לחלוטין. החלטת ממשלה מס' 3810 (יולי 2008) שלפיה תיבחן האפשרות להקים "עיר חדשה לאוכלוסיית המיעוטים בצפון הארץ", הולידה את תמ"א/44 שנזנחה כעשור מאוחר יותר, התפצלה לשתי תוכניות, תמ"ל/1058 ותמ"ל/1059, שהכפילו את מספר יחידות הדיור ל-15 אלף, עד שגם הן נדחו והמספר נחתך בפועל לכ-8,000 בלבד (ממינהל התכנון נמסר כי התוכנית לא נדחתה. נערכים בה תיקונים בתיאום ובשיתוף הרשות המקומית והיא נמצאת בשלבי עבודה).

ג'דיידה-מכר
 ג'דיידה-מכר

מי שעמדו בראש המאבק לעצירת התוכנית היו חברי ה"חיראק", הוועד המקומי של ג'דיידה-מכר. אני פוגש שניים ממנהיגי הוועד, ג'מאל שעבאן וסאיב מנצור, ואנחנו יוצאים לסיבוב ביישוב. כמעט 21 אלף איש גרים בג'דיידה-מכר ואין שום שטח ציבורי שנעים - עזבו נעים, נסתפק באפשרי - להסתובב בו. אין מדרכות, אין חצרות, אין גינות, אין כיכרות, אין כלום. השטחים הציבוריים המעטים נתפסו על ידי עבריינים. כשראש המועצה ניסה להעביר חוק עזר עירוני בנושא, שרפו את מכוניתו וירו במאבטח שלו. חוקי תנועה הם אפילו לא שמועה רחוקה.

סט של סרט פוסט אפוקליפטי

אנחנו נוסעים לגבעות טנטור, שטח המחלוקת שמדרום ליישוב. מעל פסגת הפרדייס, גן אירועים נטוש שהפך לחורבת נרקומנים ונראה כמו סט של סרט פוסט אפוקליפטי, מספר שעבאן את הסיפור. ג'דיידה הוקם לפני כ-500 שנה על ידי ערבים מסוריה. מכר הוקם על ידי ערבים מלבנון. אחרי מלחמת העצמאות התיישבו במקום תושבים של יותר מ-20 כפרים שנעקרו מהסביבה, מה שיצר לא מעט מתיחות ביישוב. שורשים עמוקים של טינה ושנאה. החדשים יושבו על קרקעות הוותיקים שנושלו מאדמותיהם. "תמיד היה פה המקומיים נגד העקורים", אומר שעבאן. מאוחר יותר, בשנות ה-70 הצטרפו גם תושבים שגורשו/עברו מעכו בעקבות הפקעות, אחר כך התווספו גם משת"פים מלבנון, משפחות פשע שהוגלו מדרום הארץ, מה לא - וכולם חיים עד היום בשכונות נפרדות, שונאים אחד את השני ולא מתערבבים ביניהם.

ג'מאל שעבאן וסאיב מנצור בכניסה ליישוב / צילום: איל יצהר, גלובס
 ג'מאל שעבאן וסאיב מנצור בכניסה ליישוב / צילום: איל יצהר, גלובס

מעל גבעת פרדייס אפשר לראות ממש טוב את העתיד של הכפר, הצופן עוד הפקעות לצד מערב בכיוון עכו. הבנייה והתשתיות ממש חוסמות את הכפר מכל צדדיו. כביש 85 מדרום, כביש 70, כביש 4 - כולאים אותו מכל הצדדים. ג'דיידה-מכר תקוע.

בואו ניסע למקום הכי גרוע בג'דיידה-מכר, אני מבקש ממארחיי. ואנחנו נוסעים לצד המזרחי של ג'דיידה. זה אחד המקומות המפחידים שהייתי בהם בישראל; אנחנו רק נכנסים לשכונה וצופים מודיעים על בואנו למאבטחים חמושים (הנשק לא היה גלוי), ניגשים אלינו, חוקרים מה אנחנו עושים פה ואפילו מצלמים אותנו. זו שכונה של עוני מנוון. תרנגולים מנקרים בפגרי מכונות כביסה המוטלים בין פחונים עלובים, וסוסים מלחכים צמיגים חרוכים. הבתים צפופים עד לרמה בלתי אפשרית והחלונות הסגורים צמודים זה לזה. נראה שמשאית זבל לא עברה פה מעולם. גם לא ניידת משטרה.

אבל בין ערימות האשפה והבתים הלא גמורים חונות מכוניות יוקרה, יותר ממיליון שקל עולה כל אחת, ומצלמות אבטחה מותקנות על בתים מרופטים למראה, ככל הנראה תחנות סמים. כאן אתה יכול להשיג כל מה שאתה רוצה, אומרים לי מארחיי.
כשאנחנו יוצאים משם אני קולט שבקושי נשמתי. "אתה לא יודע מה זה לחיות ככה", אומר שעבאן, "זה לא רק העוני והפשע, זו הצפיפות: אין לך רגע של פרטיות, אף פעם. אנשים פה אוגרים כעסים שחבל על הזמן".

תגיד, אני שואל את שעבאן. אם אני כבר כאן ובא לי לקנות נשק, אתה יכול לעזור לי? "כל מה שאתה רוצה אני יכול להשיג לך", אומר שעבאן במרירות, "זה קל מאוד". כמה זמן ייקח לארגן אקדח, אני שואל. "להערכתי חצי שעה", עונה שעבאן, "אבל אם אתה לא ממהר, תוך כמה שעות אני משיג לך טיל".

עם ההישגים באו התומכים

כל החשדנות והשנאה שתוארו לעיל רק מגבירות את עוצמת ההישג של שעבאן, מנצור והחיראק (או "אל חראק") שהקימו. כ-60 חברים יש בוועד, הגרעין הקשה כשבעה. יש גם נשים. "היה להן חלק גדול מאוד במאבק", מפרגנים השניים.

שעבאן מספר שהוועד התחיל לפעול נגד הקמת טנטור ב-2013, כשכולם - ראש המועצה והמפלגות, היו אדישים לחלוטין. כשהחיראק קם, מספר שעבאן, חשדו בו: אלה חשדו שזה ועד של עקורים ואלה חשדו שמדובר בוועד של בעלי אדמות, אבל עם ההישגים באו התומכים. "מכירים אותי שאני אדם ישר", הוא אומר. אחרי ההצלחה בבלימת תמ"א 44 ראו התושבים כי טוב ורבים הצטרפו. עדיין יש בתוך העיר כאלה שקוראים להם בוגדים, "כי אנחנו עם הרשויות. אבל לא - אנחנו בעד העיר". בכנות הם מספרים לי על החשדנות הגדולה מצד שכנים וחברים. קשה מאוד להיות פעיל חברתי במגזר הערבי עם נטל ההוכחה הכפול הזה. צריך עקשנות.

"הכלל פשוט", אומר שעבאן, "איפה שאין מפלגות - יש הצלחות. קראו לנו משת"פים, קראו לנו בוגדים, משווקים של הממשלה, מה לא. אבל אחרי שהוצאנו פעם ראשונה אנשים להפגין - זה נתן לנו כוח לא נורמלי".

החיראק אמנם אינו מזוהה מפלגתית אבל מונהג בידי אנשים שהגיעו מהמערכת הפוליטית. מנצור היה בעבר פעיל בבל"ד ושעבאן בעמותות של עקורים. "שנים ארוכות לא היו הפגנות אצלנו, והחיראק החזיר את האמונה - הפכנו לדוגמה לכל המגזר וגם האחרים רצו מאבק כמו שלנו. מאבק אזרחי נטו. גראס-רוט. זה שילוב בין מאבק עממי למאבק תכנוני", אומר שעבאן. "אנחנו עם האצבע על הדופק, מארגנים הפגנות, מביאים אנשים, עצומות, עיתונות - ורק אז פונים גם לעמותות ולעורכי הדין שמגישים התנגדויות. למדנו איך לעבוד: השגנו שיא של 400 התנגדויות לתוכנית במועצה. "כשאתה יושב עם עורכי הדין של המדינה ויש הפגנה של תושבים מחוץ לחלון זה לא אותו דבר", אומר מנצור. ואכן, רוב התנגדויות התושבים התקבלו כמעט במלואן. "עכשיו הוועד שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהתכנון", אומר שעבאן.

"האמת? קצת הופתענו מהקלות שבה המדינה התקפלה. כבר התכוננו למחאה אלימה יותר, הצעירים ממש רצו להיכנס חזק ואנחנו עצרנו אותם. אנשים לא האמינו. ההפגנות שכנעו את דוכן ואת כולם. ההפגנות שעשינו נתנו את הטון. אפילו מבקר המדינה התייחס לעניין בדוח שלו".

שעבאן מתייחס לדוח מבקר המדינה ממאי 2019 על "פעולות הממשלה בנושא מצוקת הדיור ביישובי המיעוטים" ובו הצביע המבקר על שורה ארוכה מאוד של ליקויים במסגרת יישום החלטה 922, ובראשה קידום חלקי בלבד של תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות אחרות שעשויות לתת פתרונות משמעותיים למחסור בפתרונות דיור לאוכלוסייה הערבית.

"תוכנית 922 נתנה תוספות תקציב ואורך נשימה לרשויות הערביות", אמר מוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב של החברה הערבית, "אולם כללה שני פרקים קשים ומסוכנים: בנייה רוויה על אדמה פרטית ללא תכנון תשתיות; והסעיף השני נוגע לתפקיד המשטרה. המצב יתפתח לאזורים מסוכנים, מחנות עובדים ללא שירותים סבירים, שיכולים להפוך לחממה לבעיות חברתיות קשות כמו פשע, אלימות וסמים".

גם פרופ' יוסף ג'בארין, מתכנן ערים ומרצה בטכניון, שליווה את הפרויקט מההתחלה, כינה את התוכנית בטנטור "גטו חדש צפוף ועני בגליל", וטען כי צפיפות האוכלוסייה בטנטור תהיה מהגבוהות בעולם. "הפרויקט הזה הוא מחדל תכנוני ואנושי שכל מטרתו היא למנוע מפלסטינים לעבור לערים יהודיות בצפון".

"למה יש פשע? ככה זה כשאין זהות"

ברכה וג'בארין לא לבד. בפרק על ג'דיידה-מכר במסמך המרתק "בחינת ביניים של החלטה מספר 922" שכתב בנובמבר 2019 מתכנן הערים סזאר יהודקין לעמותת "במקום", שליוותה משפטית את החיראק, כתב יהודקין: "ההליך התכנוני כולו פגום מיסודו... מצב זה נוצר בגלל רצונה של המדינה לקדם את יוזמתה בכל מחיר ולהקים מתחם מגורים חדש שישרת עשרות אלפי אנשים, בלי כל התחשבות בשאלות האם ואיך הוא משתלב במרחב המקומי... בניגוד לכל היגיון תכנוני, תוכנית המתאר הכוללנית החדשה של ג'דיידה-מכר הפכה להיות רק מסגרת ריקה שנועדה לקלוט לתוכה את תוכניות הוותמ"ל כפי שהן, בלי לבדוק את התאמתן לצורכי היישוב".

"אמרו עיר - נתנו בדיחה", אומר מנצור. "רצו לתקן את התמ"א דרך התמ"לים", אומר מנצור, "ולא האמינו שייתקלו בכזו אחדות בינינו. היום, המו"מ הוא על פיתוח האזור תוך כדי הפקעה מינימלית, שאנשים פה לא ירגישו שלוקחים להם". "לא רצינו שתהיה שכונה חדשה וגרנדיוזית", אומר שעבאן, "ומולה כפר ישן והרוס. זה היה משנה את כל הכפר".
"חילקו את האדמות ככה שתהיה מלחמת אזרחים בינינו", אומר מנצור, "סכסכו בכוונה בין התושבים".

"לדחוף 70 אלף איש לתוך כמה בניינים המופרדים משאר היישוב, "מי היה בא לשם? רק עניים ופשע. אנחנו רוצים עיר - אבל עיר אמיתית, לא המצאה", מסכים שעבאן.

אנחנו יוצאים משכונת הפשע בדאון טאון ג'דיידה ברוח נכאים. שעבאן מחנה את האוטו ואנחנו יוצאים לנשום קצת אוויר. "למה יש פשע?", מהרהר שעבאן, "כי ככה זה כשאין זהות. בלי זהות אתה או נהיה חלק מהממסד או הופך להיות עבריין". המשטרה לא עושה כלום, אומר מנצור, המדינה נעלמה. אין פה חוק, אין פה כלום.

אנחנו יכולים להאשים את המדינה עד מחר, אני אומר להם, אבל גם לכם יש אחריות. "זה החיראק הכי חשוב שצריך לעשות", אומרים השניים כשאנחנו מגיחים משכונת הפשע המאיימת, "חיראק נגד הפשע והאלימות". לפי המבט בעיניהם לא נראה לי שזה הולך לקרות בקרוב.

תושבי ג'דיידה-מכר, כמו תושבים ביישובים ערביים אחרים, לפותים בידי הפשע, בני ערובה שלו. כולם משלמים פרוטקשן כזה או אחר או לפחות יודעים מתי להסתכל לכיוון השני. לא מעט קולות מספרים לי שחלק גדול מהאלימות במגזר היא לא אלימות על רקע כבוד המשפחה או איך שלא יקראו לזה, אלא על רקע הלוואות מהשוק האפור. כאן אין כמעט בנקים, וסניף בנק דיסקונט בג'דיידה-מכר נשדד כבר חמש או שש פעמים, שעבאן ומנצור כבר לא יכלו לזכור. "את כל סוגי האלימות יש לנו פה", אומר מנצור, אפילו את עץ הכריסמס שרפו. 

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988