רוצים שלא נצא מהבית? זה מה שמנהיגים צריכים לעשות

מדוע אי אפשר לסמוך על בני אדם שייכנסו לבידוד מרצון ויצייתו להוראות, ומה מלמדות התגובות של מדינות שונות למשבר על המגבלות האנושיות • פרופ' טליה מירון-שץ וד"ר גיא הוכמן מסבירים באילו כלים של כלכלה התנהגותית כדאי למנהיגים להשתמש כדי להשטיח את עקומת הנדבקים בקורונה

הצוות הרפואי בבית החולים באיכילוב מעודד את הציבור להשאר בבית / צילום: אתי פינקלשטיין
הצוות הרפואי בבית החולים באיכילוב מעודד את הציבור להשאר בבית / צילום: אתי פינקלשטיין

החלטת הממשלה על רמת האכיפה של תקנות הריחוק החברתי בשעת קורונה דומה למהלך ב"תורת המשחקים". אין באמת צורך ש-100% מהאוכלוסייה תשמור על התקנות במלואן כדי להשיג את התוצאה החברתית הרצויה - הפחתת קצב ההידבקות בנגיף. הרי אם אדם אחד, שניים או אפילו שלושה ייצאו לרוץ בים אף שהרגע חזרו מחו"ל, הנזק יהיה זניח. אבל אם ציבור גדול של מבודדים שיושבים ממושמעים בבית יראה שכמה אנשים יוצאים מהבית ולא קורה להם כלום, הם עלולים לחשוב שהממשלה אינה לוקחת את העניין ברצינות ולהתפתות לצאת גם הם. כמה "בורחים" מוכן הציבור לספוג לפני שיאבד אמון בשיטה וירגיש פראייר? וכמה תעלה לנו - בכסף ובאובדן חירות - אכיפה מלאה שתתפוס כל מפר בידוד ברחוב כדי לוודא שהנורמה נשמרת?

השאלות הללו הן שאלות קלאסיות בתחום הכלכלה ההתנהגותית, ולכן לא מפליא שזו אחת מדיסציפלינות המדע שמנהיגים פונים אליה כדי להיוועץ לגבי מהלכיהם. מקבלי ההחלטות מנסים לאזן בין שלושה גורמים: הווירוס, הכלכלה והתנהגות הציבור - אולי המשתנה הבלתי צפוי ביותר מן השלושה.

מי יודע מתי הציבור מתעייף

בבריטניה, אפשר לראות כיצד מנהיגים מסתמכים במשבר הזה על עקרונות הכלכלה ההתנהגותית, גם אם לא תמיד באופן שהמדענים התכוונו לו. לדוגמה, ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, השתמש במונח "עייפות התנהגותית" (Behavioral Fatigue) כדי להסביר מדוע כדאי לבריטניה לאפשר מספר נדבקים מסוים, ורק אז להחיל צעדי ריחוק חברתי והסתגרות בבתים. הוא הסביר שהציבור יסכים לקבל על עצמו את מגבלות הריחוק החברתי רק לפרק זמן קצר, והוא עלול "להתעייף" לפני שיגיע שיא המגפה. לכן עדיף לכוון את המהלכים הדרמטיים ביותר לשיא, גם במחיר התפשטות המגפה בינתיים.

בוריס ג'ונסון. על כנפי הברקזיט / צילום: רויטרס
 בוריס ג'ונסון. על כנפי הברקזיט / צילום: רויטרס

במכתב פתוח לג'ונסון, טענה קבוצה של כלכלנים התנהגותיים שמדובר אמנם בשימוש נכון במונח אך הוא נעשה ללא כל ביסוס מדעי של הנתונים. כלומר, נכון שהמוטיבציה של אנשים להתנהג על פי כללים סובלת משחיקה - בתחילת הדרך הם נשמעים לכללים היטב ואחר כך הם מתעייפים, אולם אין כל עדות לכך שבמקרה הזה העייפות תגיע בתוך כמה שבועות ולפני שיא המגפה. הם ציינו שהתנהגות בהתאם לכללים משתנה בהתאם לתפיסת האיום. ככל שיעבור הזמן ומספר הנדבקים יגבר, יהפוך האיום לממשי יותר והמוטיבציה לעמוד בכללים עשויה להתחזק. ואם לא תהיה להם מוטיבציה פנימית להישאר בבית, אפשר גם לדאוג לאיום חיצוני מוחשי מאוד - אכיפה על ידי השלטונות.

כך או כך, טענו, אין תימוכין מדעיים לכך שהעייפות ההתנהגותית היא משתנה עם טווח קבוע, עד כדי כך שניתן להכניס אותו לחישובי עלות-תועלת ולקבל על בסיסו החלטות שדינן חיים ומוות. מכתב הכלכלנים היה אחד הגורמים שהובילו לנסיגתו של ג'ונסון מ"ההימור הבריטי" בתוך כמה ימים. לקראת סוף השבוע כבר הודיע ג'ונסון על סגירת כל בתי הספר במדינה.

השאלות שמעסיקות עכשיו חוקרי כלכלה התנהגותית הן מה יגרום לציבור לתפוס באופן שגוי את חומרת המצב הבריאותי ולהתנהל באופן המנוגד לבריאות הציבור כולו בטווח הרחוק, וגם מהם כלי השכנוע וההמחשה האפקטיביים ביותר. אילו הבדלים בכוחות החיצוניים הפועלים על אנשים ובמידע שהם נחשפים אליו יכולים לנבא מי מועד יותר לבצע מהלך שיסכן את הציבור, ומה יכולה וצריכה הממשלה להבטיח לאזרחים כדי להשיג שיתוף פעולה, בעלות שהיא מסוגלת לספוג.

 אי אפשר לסמוך על בני אדם

"במשבר הנוכחי, מנהיגים מתנדנדים בין הרעיונות של שכנוע באמצעים שונים לבין גישות יותר פטרנליסטיות, לבין איזשהו זיגזוג באמצע", אומרת פרופ' טליה מירון-שץ, ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות, הקריה האקדמי אונו. "פטרנליזם פירושו להגדיר קריטריונים לבידוד וגם לאכוף אותם.

"אפשר לשאול, 'מדוע במצב שבו מטרות הציבור תואמות את אלה של המדינה יש צורך באכיפה? האם אי אפשר לסמוך עלינו?' והתשובה היא - לא. בני אדם מוכיחים שוב ושוב שאי-אפשר לסמוך עליהם, או לפחות לא על כולם. במקרה הנוכחי, אם חלקנו לא נישמע להוראות, זה גרוע מספיק.

"מדוע אי אפשר לסמוך עלינו? התשובה הראשונה היא שאנחנו רואים את טובת עצמנו. אם אני כבר נדבקתי, מה אכפת לי שאת תידבקי. ואם עבורי המחלה קלה ואין לי הורה מבוגר שיקר לי, אז למה אני צריכה לעשות עכשיו הקרבות כל כך גדולות? אני אעשה את הרוב, ואפר את הכללים בשביל הדברים החשובים לי באמת.

"בעיה שנייה היא שאנחנו נוטים לתפיסה מאוד בינארית של סיכויים. הסתברות קטנה לחלות נתפסת כהסתברות זניחה לחלות. אז אם אני בבידוד כי ישבתי בבית קפה ליד אדם חולה ויש לי הסתברות קטנה לחלות, יהיה לי מאוד קשה, כל עוד אני מרגישה בסדר, באמת להפנים שיכול להיות שחליתי.

"דוגמה מרהיבה ומפחידה לכך הייתה הנאום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שחזר שוב ושוב על נתון שאף אחד לא יודע מאיפה שלף אותו, שהסיכון למות מקורונה הוא רק 0.3%. טראמפ לא ממש הפנים ש-0.3% מכל אוכלוסיית ארה"ב זה עדיין מספר מאוד לא סימפתי. הסתברות של 0.3% נראית לו דומה להסתברות של 0, ונראה לו שהוא יכול להתעלם ממנה, גם אם הוא נשיא של מדינה של 330 מיליון איש".

הנשיא טראמפ  / צילום: Associated Press
 הנשיא טראמפ / צילום: Associated Press

הסיבה לקושי התפיסתי הזה, מסבירה מירון-שץ, היא שהמוח שלנו עוצב בתקופה היסטורית שבה לא עסקנו במספרים. "עסקנו במה שהיה לנו מול העיניים, או מקסימום במה שמישהו סיפר ויכולנו לצייר לעצמנו בדמיון".

ד"ר גיא הוכמן, ראש התוכנית לתואר שני בכלכלה התנהגותית במרכז הבינתחומי בהרצליה, מוסיף כי גם את המונח "גידול אקספוננציאלי" קשה למוח לתפוס, גם אם אנחנו מבינים את המתמטיקה. "זה לא מונח אינטואיטיבי לאנשים, ובינתיים בישראל הגידול הוא לא אקספוננציאלי. לפעמים יש עליה במספר החולים החדשים ולפעמים אפילו ירידה. הנתונים לא באמת משדרים מסר ברור לאן הדבר הזה הולך".

שכחו את תורת הנאדג'

לדברי מירון-שץ, משום הקושי התפיסתי, היא מבינה את הנטייה במשבר הזה, בכל העולם, להעביר את ההחלטה על טובת הכלל לידי השלטון המרכזי. "אם אתה לא באמת רואה את הנזק האישי לך מול העיניים, יהיה קשה לך לקבל החלטות פרו חברתיות ומישהו יצטרך לעשות את זה בשבילך".

שר הבריאות יעקב ליצמן לא שלח את השב"כ אל מעשנים כדי לכבות להם את הסיגריה, או לסוכרתיים כדי להזריק להם אינסולין במועד, אף שגם מזה אנשים מתים.

מירון-שץ: "הוא כן קצת עשה את זה, באמצעות הטלת מס על הסיגריה. זה בדיוק ההבדל בין פטרנליזם לשיטות שכנוע, שהפופולרית ביניהן היום היא - Nudge שיטה שזיכתה את הכלכלן ההתנהגותי ריצ'רד ת'אלר בפרס נובל. הוא הראה שאפשר לדחוף אנשים להתנהגות מסוימת על ידי הפיכתה לזמינה יותר, ולדחות התנהגות לא רצויה על ידי הפיכתה לזמינה פחות. נעילת הסיגריות בתוך מתקנים מיוחדים בסופר, המס והאזהרות הלא סימפתיות על הקופסאות - כל אלה נועדו לשים לנו מכשול קטן בדרך לסיגריה. המכשול נותן לנו שהות לבחון את ההחלטה שלנו שוב ומזכיר לנו שזו החלטה שהחברה רואה באור שלילי. אבל בסופו של דבר הוא משאיר את ההחלטה בידינו, וזה חשוב מאוד. אנשים בסופו של דבר עדיין מרגישים שהם בוחרים".

מה יכול להיות נאדג' במקרה של קורונה? "למשל, לארגן הסעות הביתה לנוחתים מחו"ל ישירות לבידוד ולספק להם מסכות לדרך. זו גישה שמדגישה מהי האופציה הנכונה בדיוק ברגע קבלת ההחלטה, וגם מקלה את הכניסה למסלול החיובי. ברגע שנכנסים אליו, קל יותר להמשיך בו, בין היתר כי כבר קיבלת את הרעיון ש'אני בבידוד ואני מקשיב לכללים' לתוך הזהות שלך".

הוכמן טוען שבפועל, המבודדים קיבלו נאדג' הפוך, כי כבר בנחיתה לא הייתה להם כמעט ברירה אלא להפר בידוד. לא היו הסעות ממוגנות, לא חולקו מסכות בשדה התעופה, ואפילו לא נמדד חום. הציבור התבלבל: האם חשוב שנקפיד על מילוי ההוראות באופן מלא או שאולי אפשר לזייף בקצוות?

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press
 ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press

"כדי לשכנע את הציבור לדבוק בדרך מסוימת, הדרך צריכה להיות מאוד ברורה, אחידה ושקופה, ובעיקר בעלת משמעות. הסתירה בין הוראות הבידוד לבין העובדה שלא נעשה מאמץ לעזור למלא אותן גרמה למשמעות לקרוס", אומר הוכמן. "המסר 'אתם חשודים בקורונה וחשיפה אליכם תוביל לקריסת המדינה' רוכך ל'כנראה חשיפה חד-פעמית זה לא כל כך נורא, אם השאירו את חלקנו במצב של אין ברירה'.

לצד שקיפות, תורמת להירתמות תחושה של שותפות בהחלטות, אומר הוכמן. "נניח, כאשר אנחנו מציעים לאנשים בונוס כתמריץ על עבודה קשה במיוחד, יש לכך בנסיבות מסוימות כל מיני תופעות לוואי שליליות, כמו הורדת המוטיבציה הפנימית, או תחושה שמנסים לשלוט בך ולבצע בך מניפולציה. לעומת זאת, אם מציעים מתנה, שאפשר להמיר בכסף, תופעות הלוואי פוחתות, כי האדם מרגיש שהוא בחר. לא תמיד צריך לתת לאנשים בחירה באמת, אלא שותפות".

כמו ש"סופר נני" ממליצה לגייס שיתוף פעולה של ילדים על ידי הצגת ברירה אחת כשתי ברירות דומות שביניהן הוא צריך לבחור?

הוכמן: "כן. בני אדם, בבסיס, מונעים מאותם עקרונות, מבוגרים כילדים. צריך לתת להם תחושה שהם חלק מההחלטה".

הוכמן מוסיף שאם לעצמנו קשה לנו לדאוג כי אנחנו בטוחים שלנו זה לא יקרה, קל יותר לגייס אותנו כשהמטרה היא לדאוג לאנשים שאנחנו אוהבים, כגון הורים או סבים. אנחנו איכשהו כן מסוגלים להאמין שלהם זה עלול לקרות.

תפיסת ההפסד והרווח של האוכלוסייה

כל הסיפור הזה של שכנוע, שותפות וחופש בחירה הוא טוב ויפה במקרים שבהם אדם מזיק רק לעצמו, מסייגת מירון-שץ. זה ההבדל העיקרי בין האופן שבו הציבור תופס צעדים חברתיים למניעת עישון לעומת צעדים למניעת התפשטות מגפת הקורונה. כאשר מדובר בנזק לסביבה, קל יותר לציבור לקבל פטרנליזם, כלומר נטילת חופש הבחירה מן הפרט. "למעשה, זה גם נכון לגבי רכיבים בעישון שפוגעים באחר. יש לנו היום חוקים, ולא 'עזרים', למניעת עישון במקומות ציבוריים".

אפשר לומר שגם כשהם פוגעים בעצמם, אנשים שמתנהגים באופן לא בריא מסכנים את כל מערכת הבריאות.

"אבל הם גם מתים צעירים יותר וצורכים פחות פנסיה. אנחנו אמורים לעשות כאן חישוב כלכלי קר, אבל בני אדם לא כל כך טובים בחישובים הכלכליים הקרים".

אז במה אנחנו טובים? כאמור, בלפעול על פי מה שאנחנו רואים בעיניים או שומעים בסיפור משכנע, שהוא אפקטיבי יותר ככל שהוא קיצוני יותר. "מה שינה בסופו של דבר את הגישה של טראמפ והממשל האמריקאי?", שואלת מירון-שץ ועונה: "אנשים נותנים חשיבות יתר לאירועים בקצוות של העקומה, להפסד ולרווח קיצוניים. מוות הוא הפסד קיצוני, הפסד של 100%. לידו, הפסד של 50%, גם אם הוא תדיר יותר, מתגמד". לצורך העניין, הצעדים הכלכליים הנדרשים הם ההפסד של 50%. מול הקיצוניות של מוות אחד יהיה לנו קשה לטעון ששלושה אנשים שאיבדו עסק שבנו לאורך שנים (הפסד של 50% לכל אחד) הוא משמעותי יותר.

גם בבריטניה התהליך היה דומה. "מדיניות הסגר המאוחר של בריטניה נתמכה בטיעונים לוגיים מסוימים שאפשר היה להתווכח עליהם", אומרת מירון-שץ, "אבל כשאנשים התחילו למות, ולא כל כך הרבה מהם, כבר לא היה מקום לטיעון לוגי כלשהו".

קצרי רואי ואופטימיים

ישראל, בניגוד לבריטניה ולארה"ב, הגיבה במהירות, עוד לפני שהתרחשו בה מקרי מוות (ובתקווה שגם לא יתרחשו בעתיד). לדברי מירון-שץ, המדינה נקטה גישה לא נפוצה באנושות בכלל ובישראל בפרט - הסתכלות קדימה. "בני אדם נוטים להיות קצרי רואי", היא אומרת. "אנחנו לא מסוגלים באמת לתפוס השלכות עתידיות רחוקות של המעשים שלנו, בעיקר אם לא ראינו במו עינינו את הסיבה והתוצאה מתרחשות בסביבתנו הקרובה מאוד בעבר.

"אפרופו עישון, גם הצעירים המעשנים מתקשים להפנים שמערכת הנשימה הצעירה והבריאה שמשרתת אותם היום כל כך בהצלחה, למרות הסיגריות, לא תחזיק כך לנצח. קורונה היא משל מצוין למחלות כרוניות. היא כמו מחלה כרונית של כל כדור הארץ, שאם נתפוס אותה ונטפל בה מוקדם, יש לנו סיכוי להקטין את הנזקים שלה, אבל קשה לנו באמת לקלוט את זה, ובגלל זה הדוגמאות המוקדמות השליליות, של איטליה למשל, הן כל כך משמעותיות, אבל גם שם אולי עוד לא ראינו את השיא".

כמו במשבר האקלים? מחלה כרונית של כדור הארץ שקשה לראות את התוצאות שלה כי מעולם לא הייתה לנו דוגמה כזו מול העיניים?

"כן, זה בדיוק זה. הדלקתי את המזגן והיה לי נעים וטסתי לפריז ואכלתי סטייק - איפה הבעיה? אני לא רואה אותה".

לדברי הוכמן, חוץ מהעבודה שאנחנו קצרי רואי, אנחנו גם סתם אופטימיים ללא תקנה. "אנחנו אומרים לעצמנו, 'אני חכם, אני מוצלח, אני נזהר, לי זה לא יקרה", הוא אומר.

"לפני כעשור הוחלט להכניס לספרי הרפואה מחלות כמו 'טרום סוכרת' ו'טרום לחץ דם', והיו מי שאמרו בציניות שעכשיו חברות התרופות יכולות למכור תרופות גם לאנשים בריאים, אבל המטרה של ההגדרות הללו היא להראות לאנשים שהם על גרף, שאם הם לא ישנו את התנהגותם, הדבר יוביל אותם למקום לא טוב".

קודם תדאגו לנו, אחר כך נציית

מירון-שץ והוכמן טוענים שכדי לדחוף אנשים לכיוון הפעולה הרצוי וכדי שהם יקבלו את הגישה הפטרנליסטית, הממשלה צריכה לדאוג להם. "אנשים אומרים, 'תחת הכללים החדשים אני לא יכול להתפרנס, אני לא יכול אפילו לאכול!' צריך לספק אלטרנטיבות. בקנדה, הממשלה אמרה לציבור - שבו בבית, ואנחנו נדאג לכם. נכון שקשה היום לאמוד מה ניתן יהיה לתת, כשאנחנו לא יודעים כמה זמן האירוע יימשך או באיזה מצב נצא ממנו, אבל בקנדה אמרו לפחות, 'אנחנו נדאג בינתיים לשכר הדירה שלכם'. זה משמעותי, כי הפחד לאבד את קורת הגג יכול לדחוף אנשים לצעדים של ייאוש. אנשים גם רוצים לדעת שכמו שהם דואגים לחברה, לכלל, גם החברה דואגת להם.

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה / צילום: רויטרס
 ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה / צילום: רויטרס

"אצלנו, כרגע, השלטונות לא לוקחים יותר מדי אחריות, יש כל מיני התנהלויות שנראות כמו לאכול את העוגה אבל להשאיר אותה שלמה - הנחיות מופצות בין אנשים בוואטסאפ לפני שהן נאמרות באופן רשמי, הוראות ניתנות בנחרצות על ידי משרד מסוים ולא מגובות על ידי יתר המשרדים, יש הטלה של אחריות רבה על אנשים פרטיים. כשרוצים לייצר נורמה חברתית, העמימות היא האויב הכי גדול. בסופו של דבר אנחנו מדברים על ציות, ובבסיס ציות הוא להוראות ברורות. ככל שהזמן יעבור, יתחילו לנקר באנשים תהיות, והמטרה היא לשמור על מוטיבציה פנימית גבוהה.

"מיהם בסופו של דבר האנשים שבורחים מבידוד? יש אלה שבטוחים בעצמם וחושבים שלמדינה אין זכות להחליט עליהם, ויש אחרים שמרגישים ייאוש, והייאוש הזה לא מקבל מענה אם המערכת אטומה. כמובן, צריך להוקיע בריחה מבידוד, אבל אנחנו הכלכלנים ההתנהגותיים חושבים שהתנהגויות רבות נובעות מנסיבות. אז קודם כול כדאי לעשות מה שאפשר כדי שהנסיבות יכוונו להחלטה הרצויה. צריך לתת לאנשים גם תקווה. אם מנהיגי העולם חוזרים ואומרים שלמרות כל מה שנעשה אנשים יחלו וימותו, קשה לקלוט את ההבדל בין 'ימותו מאות' לבין 'ימותו אלפים'. צריך לתת לאנשים תחושה שהתוצאה אינה גזירת גורל ותלויה בהתנהגות שלנו".

מה לגבי היום שאחרי? איך הציפיות שלנו ממנו משפיעות על ההתנהלות שלנו עכשיו?

מירון-שץ: "אותם קוצר רואי וראייה בינארית עובדים גם כאן. אנחנו יודעים שעכשיו רע לנו, אז אנחנו חושבים שכשזה ייגמר יהיה טוב, יהיה בדיוק כמו שהיה קודם". 

צרו איתנו קשר *5988