הנכדים זוכרים
הנכדים זוכרים

הנכדים זוכרים

עובדי גלובס מנציחים את יקיריהם

ילדים שנולדים היום כמעט ולא יכירו ניצולי שואה וסביר שלא ישמעו עדויות על המלחמה ממקור ראשון • במקום שבו הזיכרון הולך ומידלדל חובה עלינו, בני הדור השני והשלישי, להמשיך לזכור ולהזכיר • וכמי שנפלה בידיהם הזכות להיות חלק מפלטפורמה שמספרת סיפורים, החובה של מלאכת התיעוד חלה עלינו ביתר שאת, גם בימי קורונה • עובדי גלובס בעבר ובהווה כותבים על קורות בני משפחתם בשואה

ז'אן וצ'רנה (משמאל), סבא וסבתא של עמירם ברקת, עם חבריהם הדי ודוקטור זיגל
ז'אן וצ'רנה (משמאל), סבא וסבתא של עמירם ברקת, עם חבריהם הדי ודוקטור זיגל
עמירם ברקת  / איור: גיל ג'יבלי עמירם ברקת מנהל המשרוקית לזכרו של ד"ר זיגל

בתצלום הישן הן נראות מאושרות. סבתא והדי - חברתה הטובה ביותר. הן עומדות על רחבת הריקודים עם בני זוגן, סבא והד"ר זיגל. הנשים בשמלות נשף, הגברים בפפיונים ובפראק. סבא מנופף בצילינדר לצלם. שני זוגות צעירים, אמידים ויפים. סבא הצליח בעסקי הקמח וסבתא הייתה עקרת בית ופעילה בסניף ויצ"ו המקומי. הילדים גדלו בסביבה נפלאה, בקימפולונג שבצפון רומניה, עיירת נופש הררית משופעת בריכות שחייה ויערות לטיולים בקיץ, ובמסלולי גלישה לסקי בחורף.
הצג עוד

כמה שנים אחר כך הכל נחרב. סבתא וסבא ובני הזוג זיגל עם ילדיהם הקטנים והוריהם הקשישים גורשו מבתיהם, לא לפני שצפו בשכניהם הרומנים שהגיעו לבזוז את רכושם. במדרג השואה היו קהילות שזכו לגורל אכזר יותר. יהודי קימפולונג לא היו מיועדים להשמדה ולא נתקלו בחיילי אס.אס לאורך המלחמה. אבל בדרכם לגטאות בטרנסניסטריה, ארץ גזירה בדרום אוקראינה, הם פגשו שודדים, גנבים, רוצחים ואנסים. הם תעו בדרך בביצות, נאבקו למצוא מזון ותרופות בגטאות, הלכו לעבודות כפייה ופגשו יהודים כמותם שאיבדו את הכל. הם ראו גם יהודים שאיבדו את שפיותם וכאלה שאיבדו את עצמם לדעת. אבל הם נותרו ביחד כל המלחמה – וגם אחריה.

"בחורף זאב בודד מת, אבל הלהקה שורדת", נאמר במשחקי הכס הטלוויזיונית של 2019, ובערבות אוקראינה של 1941-42 זו הייתה מציאות יומיומית. אלפיים ומשהו המגורשים נותרו ביחד ותמכו זה בזה לאורך כל המלחמה. זה היה אכזרי כלפי יהודים אחרים, זרים, שלא קיבלו לעתים מזון ועזרה, אבל הקהילה שרדה. 800 ומשהו מיהודי קימפולונג חזרו לבתיהם מטרנסניסטריה. ביניהם היו סבתא וסבא וילדתם, דודתי, ואפילו אמה הקשישה של סבתי. הם עלו לישראל וסבא וסבתא זכו לראות נכדים ונינים בדירתם הצנועה. אבל ד"ר זיגל נשאר באדמת טרנסניסטריה, בן שלושים ומשהו.

האויב הגדול ביותר שלהם לא היה אנושי. הוא היה קטן וחמקמק והסתתר בבגדים ובשערות. כינים מוצצות דם הפיצו את מגפת הטיפוס שעשתה בהם שמות. אביה של סבתי מת מהמחלה. סבי ודודתי חלו בה והחלימו. הרופאים, וכאלה לא חסרו בין יהודי קימפולונג, היו בחזית המאבק. עברו מחולה לחולה, מדדו חום, הזריקו תרופה דלה בשם קמפור ובעיקר הקשיבו, עודדו וניחמו.

ונדבקו במחלה. כמעט איש מהם לא שרד. על מותו של ד"ר זיגל, ששכב שמונה ימים על מיטה מקרשים, כתבה סבתא ביומן שניהלה כי "ייסוריו היו בלא נשוא, ועצוב במיוחד היה חוסר האונים של הרופאים. רוב הזמן הזה הדוקטור היה חסר הכרה, אבל לפרקים היה צלול. מעיניו נשקפו ייאוש וכאב כאשר ניסה לדבר והבין שאין מבינים אותו. מדי פעם השמיע משפט שאפשר היה להבינו כמו 'הדי, אני אוהב אותך!' ובאותה שעה זלגו דמעות על לחיו; הדי וכולנו בכינו איתו". את יום השואה הפרטי שלי אני מקדיש לזכרו של ד"ר זיגל.הסתר

הנכדים זוכרים | כל הזכויות שמורות לגלובס