הנקראות ביותר

מנהל רמב"ם הפורש: "אנשים לא יוצאים לרחובות בגלל מערכת בריאות קורסת. לכן יש חולים במסדרונות"

התלות המוחלטת בפילנתרופיה • המחסור ברפואה ציבורית בצפון • מחירי התרופות המופקעים • ההחלטה להקים חממת סטארט-אפים • הכסף שהולך לבתי החולים הפרטיים במקום לציבוריים • עומס העבודה העצום של הרופאים • פרופ' רפי ביאר, מנהל בית החולים רמב"ם, בראיון פרישה פסימי

פרופ' רפי ביאר / צילום: איל יצהר
פרופ' רפי ביאר / צילום: איל יצהר

מפגש עם מנהל רמב"ם היוצא, פרופ' רפי (רפאל) ביאר, התרחש בעיצומה של מחאת מנהלי המחלקות הפנימיות ויום אחרי שרמב"ם דיווח על תפוסות בלתי נתפסות במיון - מעל 200%. העומס באותו היום היה כל-כך חריג, עד שברמב"ם - מרכז העל הרפואי היחיד בצפון הארץ - נאלצו לשלוף אלונקות מהמחסנים ולהכשיר אותן כמיטות. עוד באותו השבוע, דירג משרד הבריאות את רמב"ם בין שלושת בתי החולים עם השיעור הכי גבוה של אנשים ששוכבים במסדרונות בפנימיות: 22% - אחד מכל חמישה.

ביאר, 67, רופא קרדיולוג שניהל את בית החולים ביד רמה ובתשוקה גדולה במשך 13 שנה עד סוף החודש שעבר, לא מתכחש למצוקה או מנסה להסתיר אותה. יצאנו איתו לסיור במחלקות העמוסות, כשהמראה של שוכבי המסדרונות נעשה לפתע ממשי מאי פעם ומטלטל יותר מכל כותרת מפחידה בעיתון. המראה של הבחורה הצעירה השכובה במסדרון ולצידה הוריה, תוהים היכן לשבת והיכן למקם את החפצים, היה מרסק לב. אלא שביאר לא נגרר לתחזיות אפוקליפטיות על "קריסת מערכת הבריאות", וגם לא קושר קשר ישיר בין שוכבי המסדרונות לבין הזנחה ומוות, כמו שקל לעיתים לעשות. הוא מדבר בפשטות על "פגיעה קשה בכבוד האדם".

במיון רמב"ם אנחנו פוגשים את המנהל, ד"ר עזיז דראושה, שמספר שכדי לדחוס כמה שיותר מיטות לחדר ההמתנה לאשפוז, הם מכניסים שתי מיטות היכן שאמורה להיות רק אחת. "זה ישראבלוף", הוא אומר. המיון הזה, כמו אזורים נוספים בבית החולים, עבר מיגון אחרי הטראומה של מלחמת לבנון השנייה ב־2006 - האירוע המכונן בקדנציה של ביאר כמנהל בית החולים, אולי בחייו בכלל.

דוחות משרד הבריאות שפורסמו באחרונה הראו שהתפוסות בבתי החולים בחיפה דווקא בירידה, אבל דראושה אומר שהמצב הפוך. "100%־120% תפוסה כל שנה, וכל שנה זה עולה. צריך עוד ארבעה רמב"ם בכל הארץ", לדבריו.

בדרך לתחנה הבאה - פנימית א' - ביאר מדבר על כך ש"במשך 20 שנה עצרו את מערך האשפוז כדי לחסוך עלויות. זו מדיניות מכוונת של משרד האוצר. הם הצליחו יותר מדי בברקסים, היו יותר מדי יעילים. אי-אפשר להמשיך ככה. להוסיף עוד 200 מיטות בשנה, שזו התוכנית של משרד הבריאות - זה פלסטר לפצע פתוח. אנחנו ב־1.8 מיטות אשפוז לאלף נפש (2.3, כולל פסיכיאטריות), בין 4 המדינות הכי גרועות ב־OECD. צריך להוסיף 1,000 מיטות בשלוש השנים הבאות".

לפי ביאר, הפער בין ההשקעה הנוכחית של ישראל בבריאות - 7.3% מהתוצר שלה - להשקעה הממוצעת במדינות OECD, שהיא 9% מהתוצר, משמעותו תוספת של 10 מיליארד שקל לבסיס התקציב. "זה הרבה כסף, אבל זה מה שצריך. יש לנו חובה לאומית להגן על כבוד האדם ברפואה. לראות את החולים במסדרונות עושה לי רע מאוד, וזה כל הזמן מחמיר. הייתי שמח מאוד לחוקק חוק שקובע שאין יותר חולים במסדרונות, אבל כל עוד אין חוק כזה - אני לא יכול לזרוק אנשים לים. יש בעיה של חולים סיעודיים שנתקעים בבית החולים ואי-אפשר לפנות אותם, כי אין מספיק מוסדות סיעודיים. יש לנו 30 כאלה בכל רגע נתון, והם תופסים מקום של אחרים".

אבל זה המצב בכל בתי החולים. למה ברמב"ם שיעור המאושפזים במסדרונות כל־כך גבוה?

"ב־13 השנים שאני פה נוספו רק 50 מיטות. פתחנו מחלקה פנימית אחת נוספת. בגלל שרמב"ם הוא מרכז העל הרפואי היחיד בצפון, כל חולי הסרטן בצפון מגיעים לכאן. אנשים שהניתוחים שלהם הסתבכו במערכת הפרטית באים לכאן. השתלות מח עצם נעשות רק כאן. זה יוצר עומס גדול".

יעקב ליצמן / צלם: איל יצהר

יש מערכות שכדי לתקן אותן, נדרש פתרון מורכב ויצירתי. זה לא המקרה כאן, טוען ביאר. זה פשוט עניין של כסף. עוד כסף למיטות, למכשור רפואי, לכוח אדם. הוא מספר לדוגמה על אחד האבסורדים הגדולים של מערכת הבריאות כיום: מצד אחד, יש צורך עצום בעוד רופאים ובידיים עובדות, ומצד שני - אין מספיק משרות כדי לקלוט מתמחים. "אלה רופאים מצוינים, מלח הארץ, שאין לי מספיק תקנים כדי לקלוט. הם מחכים בתור שנה, שנתיים ושלוש כדי להתמחות במחלקות הפנימיות, באונקולוגיה ואחרות".

אנשים לא יוצאים לרחובות בגלל מערכת הבריאות הקורסת.

"לא, הם לא יוצאים. בדיוק בגלל זה יש את החולים במסדרונות. כיום זו לא חולה אחת בנהריה. אלה הרבה חולים".

"הורדוס של מערכת הבריאות"

בפנימית א', אחת המחלקות שטרם שופצו בבית החולים ולכן היא נראית מוזנחת יחסית ("למשרד הבריאות אין תקציב לשדרוג מחלקות, זה הכול מתורמים. תורם שתרם רבות לפנימיות הפסיק בכך לצערי לפני שנתיים") - נגלה לעינינו עוד מחזה אבסורדי. חדר שאמור לאכלס סטודנטים לרפואה במחלקה רוקן לגמרי מיושביו, אחרי שאבנים החלו ליפול מהתקרה. "הבניין הזה הוא הראשון שנבנה בתקופת המנדט הבריטי", מסביר ביאר, "תחשבי שתיפול על מישהו לבנה על הראש. זה בלתי נסבל. תיקון של דבר כזה - זה הכול מתקציב בית החולים".

כשביאר ממשיך ואומר ש"יאשימו אותי אחר כך שחרגתי מהתקציב, אז שיגידו. אצלי החולה בראש, לא הכסף בראש - אצל האוצר, הכסף בראש", הוא מגלם את הגישה שאפיינה אותו כמנהל, ושעוררה עליו ביקורת במשרדי האוצר והבריאות. כרופא שמעולם לא עבד במערכת הפרטית, אלא אך ורק בציבורית, ולכל אורך הדרך המשיך לצנתר יום בשבוע - הוא רוצה, באמת רוצה, לתת למטופלים שלו את השירות הכי טוב שהוא יכול.

מגבלות תקציב פחות מעניינות אותו. "אני בעד שנוכל לשחרר אנשים הביתה אחרי שעברו פרוצדורות כירורגיות פשוטות (מה שמכונה, אשפוזי יום כירורגיים). עדיף שאנשים ישכבו בבית, שם יש פחות זיהומים, ולא בבית החולים. אבל במחלקה הכלכלית שלי אומרים לי - ‘אם לא נאשפז ללילה, קופת החולים לא תשלם לי'. אותי זה לא מעניין. אני רוצה קודם כול לדאוג לחולים".

את 2016 סיים רמב"ם בגירעון עצום של 90 מיליון שקל - הגדול ביותר שנרשם בשנים האחרונות, אולי אי פעם, דבר שהעמיד אותו בסכנת קריסה. איך הגיע לגירעון הזה? ביאר מסביר שבית החולים מתוקצב בחסר לעומת בתי חולים מקבילים לו במרכז, ושתקציב הקניות שלו (כל הוצאות בית החולים חוץ משכר) פשוט לא ריאלי. "תקציב הקניות שלנו פר מיטה יותר נמוך משיבא, יותר נמוך מאיכילוב. 354 אלף שקל אצלנו, לעומת 409 אלף שקל בשיבא, ו־421 אלף שקל באיכילוב. זה תקציב קניות שאי-אפשר לעמוד בו. הפרש של 100 מיליון שקל בין הצרכים לבין הכסף שניתן. בסוף הגענו להבנות, ואת 2018 לא סיימנו בסוף בגירעון".

לפי האוצר, רמב"ם סיים את 2018 בגירעון של 105 מיליון שקל.

"קיבלנו סובסידיה מהאוצר בגובה 127 מיליון שקל והיא סגרה את הגירעון. תראי, בכל מה שאפשר היה לחתוך - חתכנו. הורדנו תוכניות רובוטיות כמעט לחצי (ניתוחים המתבצעים באמצעות רובוטים, כמו ניתוחי רחם וניתוחים אורולוגיים). אני לא יכול לסגור מחלקה נוירוכירורגית כי היא מפסידה כסף. אני לא יכול להפסיק לעשות טראומה, לא יכול להפסיק לעשות ניתוחי מוח. יש הרבה דברים שהם הפסדיים. כל בית חולים בנוי ועובד אחרת. אין לנו הכנסות נוספות כמו שיש לבתי החולים הגדולים במרכז. שיבא רואה עשרות מיליוני שקלים בשנה רק מחניה. רמב"ם מתמודד לבד. כשאני צריך להחליט מה יותר חשוב - חיים או כסף - אני בוחר בחיים".

באוצר אומרים מנגד כי "תקציבי הקניות והשכר אינם רלוונטיים לסוגיית הגירעון. רמב"ם גרר חובות במשך שנים ולא דיווח עליהם בזמן אמת וכך הסתיר את היקף הגירעון האמיתי מדי שנה. בשל כל אלה, מונה לבית החולים ב־2018 חשב מטעם משרדי האוצר והבריאות - פעם ראשונה שנעשה צעד כזה בבית חולים ממשלתי".

קרבות התקציב מהשנים האחרונות מעיבים במשהו על סיום הקדנציה של ביאר. אלא שלמרות כל אלה, גם במשרד הבריאות מודים שמדובר ב"איש של חזון". באחרונה כינה אותו מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, "הורדוס של מערכת הבריאות" בזכות "היקף הבנייה הגדול ביותר שנרשם בבתי החולים בארץ, יותר מהקמת בית החולים אסותא באשדוד".

"היקף הבנייה" חסר התקדים שעליו מדבר בר סימן טוב נוח לפרגון מצד המדינה, במיוחד בשל העובדה שבקושי התרחש על חשבונה. "לכל בניין יש שם", אומר ביאר, "כי רוב הכסף הגיע מפילנתרופיה - יותר ממיליארד שקל. המדינה הוסיפה עוד 25%". הוא מדבר על בית חולים תת־קרקעי ממוגן על שם סמי עופר; בית חולים לילדים על שם רות רפפורט ("הכרתי את המשפחה עוד כדיקאן הפקולטה לרפואה בטכניון. רות פנתה אליי ביוזמתה בזמן המלחמה ושאלה אם אנחנו זקוקים לבית חולים לילדים ברמב"ם. ילדים זו אהבת חייה"); המרכז האונקולוגי על שם פישמן וגם שני מבנים שנבנים כיום: בית חולים למחלות לב על שם אייל עופר וגולת הכותרת מבחינתו של ביאר - "מגדל התגליות" על שם הלמסלי. זהו בניין בן 20 קומות שבו אמורות להירקם התגליות הרפואיות של העתיד, בזכות שיתופי פעולה בין חברות סטארט־אפ למעבדות מחקר ופיתוח של בית החולים וכן הטכניון ואוניברסיטת חיפה.

המגדל הזה הוא בדיוק הדבר שביאר מאמין בו. חוץ מדוקטורט ברפואה, ביאר הוא גם דוקטור בהנדסה ביו־רפואית, ובשנות ה־80 וה־90 עבד על פיתוח של סדרת סטנטים (קפיצים לצנתורים) מתקדמים. הוא היה שותף בחברת אינסטנט, שפיתחה סטנטים ונמכרה לפני יותר מ־20 שנה לחברת מדטרוניקס ב־200 מיליון דולר. חברה נוספת שהקים, קורינדוס, פיתחה רובוטיקה רפואית להליכי רדיולוגיה. ובכלל, לכל אורך השנים שהוא ברמב"ם, המשיך לחקור וללמד בטכניון.

סטארט־אפים בתוך בית חולים

כשביאר מתחיל לתאר את פרויקטי הבנייה שהוביל ברמב"ם, הוא לא יכול שלא לחזור לרגע שבו הבין לאן הכניס את עצמו. זה קרה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה ב־2006, כשהיה בסך הכול ארבעה חודשים בתפקיד. "כשיש אזעקות, אתה צריך להתחבא ולהשאיר את החולה שלך חשוף. צנתרתי אז באחד מימי השלישי, ופתאום נשמעה אזעקה. זה היה צנתור דחוף שבלעדיו החולה היה מת. אמרתי לצוות - לכו תתחבאו. כעבור 60 שניות שמענו 12 בומים של טילים שנפלו בים, ממש בסמוך אלינו. ברגע הזה היה לי ברור: בית החולים חייב אזורים ממוגנים. התחלנו עם מיגון המיון".

ב־2009 נחנך ברמב"ם חדר המיון הממוגן שעלותו 60 מיליון שקל, כמעט הכול מכספי תרומות. בית החולים התת־קרקעי הממוגן, שבימים כתיקונם משמש כחניה, נבנה בהמשך בעלות של 450 מיליון שקל, כשהמדינה מימנה חצי מההוצאות ("המדינה הצטרפה יותר מאוחר, וכל פעם עצרה את המימון. זה היה במלחמות").

באחוזים, כמה מהזמן שלך כמנהל אתה מקדיש לגיוס תרומות?

"בערך 30%. מנהל בית חולים שרוצה לפתח את בית החולים שלו ולהגדיל אותו, חייב להביא כסף מתורמים. ועבורנו זו משימה יותר מורכבת בהשוואה לבית חולים מרכזי וממותג כמו איכילוב".

אז איך עשית את זה?

"תורם מתחבר לסיפור, לחזון. אתה לא יכול להגיד לו - ‘אני מסכן, תן לי כסף'. הוא לא ייתן שקל. צריך להגיד: יש לי חזון. אני רוצה לשפר את הטיפול בילדים, בחולי הסרטן. במוסדות המפוארים בעולם - סטנפורד, הרווארד, ג'ונס הופקינס - מגייסים תרומות. הם מגייסים פי 10 מאיתנו".

דרך החברות הקרובה עם איתן ורטהיימר (בנו של סטף), ביאר הצליח לרתום לאורך השנים לאירועי התרמה לבית החולים כמה שמות נוצצים כמו המיליארדר וורן באפט והיו"ר והמנכ"ל לשעבר של קבוצת סיטי, האמריקאי־יהודי סנדי וייל. וייל תרם לרמב"ם את המחלקה להמטואונקולוגיה ילדים.

לפני כשנתיים, רמב"ם גם נכנס כשותף בחממת סטארט־אפים חיפאית בשם מיינדאפ (MindUp), הפועלת בתחום המכשור הרפואי והבריאות הדיגיטלית, לצד החברות מדטרוניק ו־IBM וקרן ההון סיכון פיטנגו. הפעילות בחממה היא דרך חברת מסחור הטכנולוגיות של רמב"ם, שאותה ייסד ביאר, רמב"ם מד־טק. השותפות היא בגדר win-win לרמב"ם. בית החולים לא שם כסף בחממה, אבל אם יהיו אקזיטים, הוא יראה אחוזים.

"אנחנו באים עם השכל", מסביר ביאר, "היינו הראשונים שחיברו חממה טכנולוגית ובית חולים ציבורי (כיום מתפתח מודל דומה גם בשיבא). התעקשתי על זה, הבאתי שותפים, וכל זה כשהיו אנשים באוצר שאמרו, ‘למה צריך את זה?' בעיניי זה קריטי להביא חדשנות לבתי חולים. אני שמח שהמסר נקלט".
הדרך של ביאר לניהול רמב"ם הייתה חריגה בנוף. בעוד מרבית המנהלים מגיעים מתפקידי ניהול בכירים בבתי חולים או במערכת הבריאות, ביאר נקרא לדגל לרמב"ם דווקא מכס דיקן הפקולטה לרפואה בטכניון.

לפני כן היה מנהל היחידה לקרדיולוגיה פולשנית (צנתורים) ברמב"ם. ואף שזה שנים ארוכות הוא ממוקם בחיפה, במקור הוא דווקא תל אביבי. "סיימתי את תפקיד הדיקאן ולא חשבתי להיות מנהל בית חולים. הגיעו אליי משלחות מרמב"ם. אמרו לי - ‘אנחנו רוצים שתתמודד על הנהלת בית החולים'. החלטתי שהנושא חשוב לי, אז הלכתי על זה", הוא נזכר.

כשנכנס לתפקיד, נהג ביאר לומר: "לא רציתי לנהל בית חולים. רציתי לנהל את רמב"ם". קודם לכן דחה הצעות ממקומות נוצצים יותר - שיבא והדסה. "רמב"ם הוא בית חולים מיוחד, שמאגד יכולות קליניות אדירות ושלצדו פקולטה לרפואה שמחנכת את הדור הבא ומצמיחה טכנולוגיה. תמיד אהבתי את החיבור בין רפואה לטכנולוגיה. דו הקיום בין יהודים לערבים, גם הוא מיוחד".

פרופ' ביאר בחדר הניתוח / צילום: פיוטר פליטר

אגב דו־קיום, באחרונה פורסם שהנחית את העובדים לדבר ליד המטופלים בעברית בלבד.

"נתתי הנחיה ברורה - בסביבתם של חולים צריך לדבר בעברית, וגם לכתוב בגיליונות בעברית בלבד. אם הצוות רוצה לדבר בינו לבינו בשפה אחרת - ערבית, רוסית, או אמהרית - אין בעיה".

ואם החולה הוא ערבי?

"אז אין בעיה, שישוחחו איתו בשפתו. קיבלתי תלונות מחולים על כך שבעת ביקורי צוותים אצלם, בצוות מדברים בשפה שהם לא מבינים. אני לא רוצה שחולים ירגישו שמדברים בשפה שאינה מובנת להם מעל לראשם".

אנשים יעבדו אם יש אופק

ביאר נושם רפואה מגיל אפס. אביו, חיים ביאר, רופא אורולוג, וגם אחיו מוטי אורולוג בהכשרתו, אף שכיום הוא איש הייטק. את שנות ילדותו העביר במגורי הרופאים של שיבא, תל השומר ("יש תמונות שלי כתינוק ליד מגורי האחיות"). "כילדים, היינו הולכים עם אבא למחלקה, ראינו אותו עובד, אז זה משפיע בתת־מודע. אף אחד לא אמר לי מפורשות ‘לך ללמוד רפואה'. כשנרשמתי לעתודה, העדיפות הראשונה שלי הייתה דווקא כימיה. חלמתי גם להיות מהנדס". לביאר ואשתו דליה ארבעה ילדים וחמישה נכדים, ובתו הבכורה, עפרת, גם היא רופאה בתחום ההמטואונקולוגיה.

ביאר מעיד על עצמו שמרוב אהבה למקצוע, הוא לא נשחק ("אולי כי אני עושה את זה רק יום בשבוע", הוא צוחק, "כשאני רואה עורק סתום ואז שם סטנט למטופל ולמחרת בבוקר הוא הולך הביתה, זה נותן לי הרגשה טובה"). אבל הרבה רופאים אחרים דווקא כן נשחקים. למעשה, רופאים, וליתר דיוק רופאים מתמחים, הם העובדים השחוקים ביותר במערכת הבריאות כיום, לפי תוצאות סקר חסר תקדים בהיקפו שערך משרד הבריאות בשנים האחרונות ופורסם באוקטובר. המתמחים הם כוח העבודה העיקרי בבתי החולים ונדרשים לבצע תורנויות בנות 26 שעות לפחות שש פעמים בחודש.

השאלה עד כמה אורח החיים האינטנסיבי ומתיש הזה מגיע גם עם תג מחיר בריאותי, הופרחה באחרונה ביתר שאת לחלל בעקבות מותו המפתיע של ד"ר אורן זוסמן, תוך כדי עבודה בבילינסון. זוסמן, שהתמחה מכל המקצועות בקרדיולוגיה, מת מהתקף לב. באותו שבוע מת רופא נוסף מהתקף לב תוך כדי עבודה: ד"ר אלי פיליפ טוויטו, רופא משפחה במאוחדת.

ביאר עצמו איבד שותף וחבר קרוב להתקף לב לפני כחמש שנים - ד"ר ירון בר־אל, שהיה סגנו ומת בטיול משפחתי לרומניה. "לצערנו, זה קורה. זה טראגי ולא צפוי, אבל קורה", אומר ביאר. למעשה, ביום שבו הייתה אמורה להתכנס ועדת בוחנים בראשות משה בר סימן טוב ולבחור את מחליפו של ביאר לרמב"ם, מנכ"ל משרד הבריאות יצא להלווייתו של זוסמן ולכן ההחלטה נדחתה. בחמישי לפני שבועיים בחרה לבסוף לתפקיד בד"ר מיכאל (מיקי) הלברטל, סגנו של ביאר שצמח ברמב"ם ומחובר לחיפה כמוהו.

ד"ר מיקי הלברטל / צילום: פיוטר פליטר

ביאר מאמין שאפשר למנוע שחיקה בקרב רופאים אם פועלים לייצר עבורם אופקי קידום משמעותיים: "אנשים מוכנים לעבוד אם הם יודעים לאן הם הולכים. אם יש להם אופק, חזון. יש רופאים מדהימים שלא שחוקים. מנהל מחלקת קרדיולוגיה, פרופ' ליאור גפשטיין, הוא המוביל בתחומו (בתאי לב עובריים, ה' ו'). כולם רצו לחטוף אותו. הדסה רצו אותו, סטנפורד רצו אותו, אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו רצתה אותו".

אז מה קרה שלא חטפו אותו?

"כי כאן יש לו מעבדה אדירה. השילוב בין הטכניון, שם הוא מנהל מעבדה, לבין בית החולים, הוא זה שיאפשר לנו, אני מקווה, להגיע להשתלות תאי גזע של הלב בחולים, וכך נוכל לרפא מחלות כמו אי ספיקת לב. גפשטיין לא נשחק אף פעם, למרות שהוא עובד מהבוקר עד הלילה. והוא לא היחיד. הבאתי לפה אנשים עם ברק בעיניים, למשל את פרופ' אירית בן־אהרון מבילינסון (מנהלת המערך האונקולוגי). ולמה היא באה? כי פה היא יכולה לשלב בין רפואה ומחקר. כאן היא מנהלת מערך אונקולוגי ענק, ובמקביל יש לה מעבדת מחקר אדירה בטכניון. היא עובדת שם בשיתוף פעולה עם (חתן פרס נובל) פרופ' אהרן צ'חנובר, ומשם ייצאו פריצות הדרך הבאות בתחום הסרטן".

הכסף בבתי החולים הפרטיים

ביאר הוא עוף מוזר במערכת הבריאות גם במובן זה שעבד אך ורק במערכת הציבורית, ולא התפתה לכסף הגדול שיכלו להציע לו המרכזים הפרטיים. "יכולתי להרוויח כסף טוב למחייתי, אבל זה בא על חשבון דברים אחרים, על חשבון האקדמיה, אז לא רציתי. אף פעם לא רצתי אחרי כסף" (צריך גם להביא בחשבון שביאר כבר מיליונר, הודות לחברות הביומד שהיה מעורב בהן ונמכרו, ה' ו').

הרפואה הציבורית בישראל שווה לכל נפש?

"כן, היא שווה לכל נפש בדברים הקריטיים. מי שצריך ניתוח מעקפים - יקבל אותו מיד. אבל מי שצריך החלפת ברך, ינותח במערכת הציבורית עוד כמה חודשים, ובפרטית - עוד שבוע".

את התוכנית ל"קיצור תורים לניתוחים" (שהשם המדויק יותר עבורה הוא "התוכנית לצמצום ההוצאה הפרטית לבריאות") שיצאה לדרך ביוזמת משרדי הבריאות והאוצר ב־2016, מכנה ביאר - עם לא מעט מנהלי בתי חולים - "שערורייה". התוכנית, שתקציבה הגיע השנה ליותר ממיליארד שקל, נועדה להעביר ניתוחים מהמערכת הפרטית אל המערכת הציבורית, באופן שלא יפגע בהיקף פעילות בתי החולים הפרטיים. לכן, בשורה התחתונה, ב־2018 קרוב ל־70% מאותם מיליארד שקלים הגיעו לבתי החולים הפרטיים ולא לציבוריים. האזרח הקטן אולי נהנה מכך שהוא יכול כעת לעבור ניתוח בבית חולים פרטי במימון ציבורי, אבל בתי החולים הציבוריים ראו רק פרוטות מתקציב העתק הזה.

"לפני כמה שנים, כשפרופ' רוני גמזו (כיום מנכ"ל איכילוב) היה מנכ"ל משרד הבריאות, אמרו לנו - תבצעו פעולות של קיצור תורים אחר הצהריים כי הכסף יגיע. אז זה מה שעשינו. הפעלנו את חדרי הניתוח לטובת הציבור בעלות 35 מיליון שקל. חדרי הניתוח אצלנו פועלים עד 20:00־21:00 כל יום. עשינו את זה מתוך מחשבה שנקבל את הכסף חזרה. ומה קיבלנו בסוף? רק שני מיליון שקל. חברים שלי שעובדים בפרטי אומרים לי - ‘למה נותנים לנו עוד כסף וחולים?.' אבסורד ושערורייה".

פרופ' רוני גמזו / צילום: רוני גמזו

יכול להיות שמבחינת האזרח הקטן, התור באמת קוצר. לו הרי לא אכפת איפה מתבצע הניתוח. העיקר שהכסף לא יוצא מהכיס שלו.

"אבל עכשיו הרופאים רוצים לנתח בפרטי, כי הם רואים מזה יותר כסף. אז הלך לי גם החולה, גם הרופא וגם הכסף. אני בעד שהמערכת הפרטית תפרח, אבל אסור לה לעשות קניבליזציה למערכת הציבורית. יש פה ניגוד אינטרסים בעייתי. הרי בתי החולים הפרטיים הם בבעלות הקופות (מאוחדת, למשל, היא מבעלי בית החולים הפרטי ‘אלישע' בחיפה). בחצי השנה האחרונה, מאוחדת מסיטה את החולים שלה מרמב"ם לאלישע, בכסף של הקיצור תורים. קושרים לנו את הידיים. אצלי חולה פרטי לא יכול לשכב ליד חולה ציבורי, אבל זה כן יכול לקרות באלישע או אסותא, למה? במשרדי האוצר והבריאות התבלבלו לגמרי. הייתה פה לדעתי התארגנות של קופות החולים עם האוצר".

מה הפתרון?

"לחייב את קופות החולים וחברות הביטוח להוציא 20%־30% על פעולות במערכת הציבורית".
מאוחדת מסרה בתגובה: "מאוחדת מעניקה למבוטחיה אשפוז ברמה של 5 כוכבים. מעבר לכך, תשלומי מאוחדת לרמב"ם לא פחתו לצערנו".

משרד הבריאות מסר בתגובה: "למעלה משליש מהתקציב, כ־360 מיליון שקל, בוצע במערכת הציבורית. זמינות התורים למטופלים עלתה. מבחינת הממשלה, התוכנית הצליחה מאוד".

רופאים הם משיאני השכר במגזר הציבורי כבר שנים. דוח הממונה על השכר באוצר מלפני כמה שבועות הצביע על עליית שכר של 60% בתוך פחות מעשור, וזה עוד בלי לכלול עבודה פרטית ובקופות. ציבור הרופאים הוא באמת - כפי שהאוצר מצייר אותו - "שבע" מאוד?

ביאר: "רוצים לספר סיפור על רופאים שהם תאבי בצע. זה ממש לא נכון. אי-אפשר להשוות בין רופא לבין כל עובד אחר במשק, ומוצדק ששכרו יהיה כפול מכל עובד ציבור אחר. אלה אנשים שבמשך 12 שנה רק לומדים. הלוואי והייתי יכול לשמור את כל הרופאים שמרוויחים הון עתק במערכת הפרטית - במערכת הציבורית. יכול להיות שהסכמי השכר של 2011 היו באמת טובים. בסדר. רופאים הם אנשים מסורים, שעובדים יומם וליל ולא מרוויחים הון עתק. עבור אותה ‘עבודה נוספת' שהרופא עושה אצלי (עבור ניתוחים אחר הצהריים, מה שמכונה ססיות) - הוא יקבל פי שלושה בשוק הפרטי. זה גם בסדר שרופאים רוצים לעשות לביתם".

אבל ביאר גם מבקר רופאים. הוא מודה למשל שחיוב הרופאים להעביר כרטיס בשעון נוכחות בכניסה וביציאה, כפי שנקבע גם כן בהסכם השכר האחרון, הוא מנגנון שחלקם מנצלים לרעה.

המטרה בחיוב החתמת השעון הייתה לגדוע את התופעה של רופאים שעוזבים את המחלקה מוקדם לטובת הקליניקה הפרטית. אלא שבפועל, חלק מהרופאים - בכלל בתי החולים, לא רק רמב"ם - ביקשו לעזוב את המחלקות באמצע היום או להגיע מאוחר יותר בבוקר למחלקה, וכך לעקוף את תכתיבי השעון. "לפני שנה-שנתיים בא אליי מנהל מחלקה ואמר שיש רופאים שמבקשים להגיע לבית החולים ב-11 בבוקר, ואז להאריך את יום העבודה כאן. אמרתי שאני לא מוכן, ואם זה יקרה אני לא מקדם אותם. אני מונע ככל שאני יכול את התופעות האלה".

בניגוד לפרופ' גמזו, שהכריז באחרונה שהיה רוצה להיות שר הבריאות הבא (לצד שמועות על הצטרפותו של מנהל שיבא, פרופ' יצחק קרייס, למפלגתו של בני גנץ, דבר שלא קרה בסופו של דבר) - ביאר לא מכוון בכלל לזירה הזו. הוא גם לא שקל להמשיך כמנהל רמב"ם אחרי גיל הפרישה ("13 שנים זה מספיק, לא צריך למשוך כמו מסטיק").

אז מה תעשה? איך תמלא את החלל בחייך?

"אני מפחד שיהיה לי עוד פחות זמן (צוחק). מדברים איתי מחברות הייטק, הטכניון ורמב"ם רוצים שאעזור. אולי אמשיך לצנתר יום בשבוע".

אולי עכשיו תנתח פה ושם באופן פרטי?

"לא, זה לא מושך אותי". 

"מחירי התרופות המופקעים יכולים להפיל כלכלות שלמות"

דיוני ועדת סל התרופות השנה היו מהקשים והמייסרים שידעה הוועדה מעודה. לרשות הוועדה עמד תקציב של 500 מיליון שקל, אבל בגלל יוקר התרופות והטכנולוגיות, הכסף לא הספיק והיא נאלצה להשאיר תרופות חיוניות בחוץ. ההכרעות היו קשות עד כדי כך שיו"ר הוועדה זו השנה השנייה ברציפות, מנהל איכילוב ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' רוני גמזו, אמר עם הגשת המלצות הוועדה כי "אם התקציב הנוכחי יישאר על כנו, לא אהיה יו"ר הוועדה בשנה הבאה. תקציב הסל פשוט לא מתאים. אני מתענה מזה שלא הצלחנו להכניס פנימה 3־5 תרופות וטכנולוגיות חשובות".

גמזו התייחס למשל לתרופה אברקסן שהוכחה כמאריכת חיים בחולי סרטן לבלב גרורתי, ועלותה הכוללת היא 5.5 מיליון שקל; טיפול חדשני בסרטן המוח באמצעות שדות חשמליים בעלות כוללת של כ־28 מיליון שקל; טיפול גנטי למחלת עיניים הגורמת לעיוורון ותרופות לסוכרת סוג 2, שהומלצו בידי המועצה הלאומית לסוכרת.

פרופ' ביאר, שהיה אף הוא יו"ר הוועדה שלוש פעמים בעשור האחרון, התמודד בזמנו עם תקציב נמוך בהרבה - 300 מיליון שקל ב־2015. "למרות האילוצים, סל התרופות בישראל הוא מהמתקדמים בעולם. הוא כולל למשל טיפולים חדשניים בהנדסה גנטית (CAR-T) לחולי סרטן", אומר ביאר. עם זאת, הוא גם מסכים עם גמזו, שדיבר על "תרופות במחירים דמיוניים". לדברי ביאר, "מחירי התרופות האמירו במידה כזו שמדובר במחירים שיכולים להפיל כלכלות שלמות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות