הנקראות ביותר

איפה אתם חיים?! דור חדש של אמנים מציג את השינויים בעולם הנדל"ן הישראלי

הכבוד האבוד של השיכונים. הכאוס בימי השיפוצים. הניכור של המגדלים. השקט של בית הקברות שמול אדן החלון. העיר שקמה מתוך החולות. חדרי הלובי היוקרתיים, ואלה שרק נראים כך • אחרי שנים ארוכות של הימנעות מהשיח, דור חדש של אמנים מביע את דעתו על השינויים בעולם הנדל”ן הישראלי • תערוכת G

אשדוד / לנה גומון
אשדוד / לנה גומון

"יש בי צד שאוהב את הכאוס" | אורית סימן טוב מצלמת תמ"א 38

"אתרי בנייה תמיד מדליקים אותי, זה שלבי השינוי, הביניים", אומרת אורית סימן טוב. "בדרך כלל מה שאני מצלמת זה השלב בין הריסה לבין בנייה לבין שיפוץ, משהו שאפשר לראות בו את המרחב בזמן ההשתנות שלו, הצצה לרגע של השינוי, ואיך התכנון והשימוש מתחברים.

"כך, למשל, בצילומים של תמ"א 38. אחרי שהתקבלה החלטה ארצית, היא עוברת לרשויות שקובעות לעצמן חוקים, ואז יש את הנקודה של איך זה נראה בשטח. אחד הדברים האבסורדיים בחיפה, למשל, זה שצריכים לעטוף את הבתים באבן שנראית פסדו-ירושלמית, ואז כל הבתים בחיפה שנבנו בשפריץ, משהו כל-כך ישראלי, עוברים בתהליך תמ"א 38 שינוי ומכוסים באבן הזאת.

"אני מצלמת גם את השכונות החדשות של הבניינים שצומחים לגובה, רגע לפני האכלוס. מייצרת משחק שבו הארכיטקטורה והבנייה נראות כאילו הן שתולות במרחב, כמו עוד מודל במיני ישראל. בפרויקט אחר שבו אני מצלמת את שכונת הדר בחיפה, רואים איך תכנון אוטופי ומדויק של שתי וערב עם בנייני באוהאוס בעקרונות של עיר גנים, הופכים אחרי מאה שנים לתכנון שיצא מכלל שליטה עם תוספות שונות, מרפסות סגורות או תלויות ומזגנים בחזיתות".

זה משהו שמאפיין את הישראליות?

"לגמרי. זאת נקודה שאפשר להשיק לכל תהליכי הבנייה בישראל. בברצלונה, כשמשפצים בית אז יש מסורת, המרפסת תיראה בדיוק כמו שנראתה ביום שבנו את הבניין. פה, כל אחד באמת עושה מה שהוא רוצה, זאת לגמרי הישראליות".

אלא שהכאוס הזה הופך לערך אסתטי בצילומים שלך. מה דעתך על הבלגן הזה?

"אני חושבת שבסופו של דבר, אתה חי איפה שאתה חי. גם לי יש חיבה לבלגן הזה ויש בי צד שאוהב את הכאוס הזה בתהליכי הבנייה".

הקישלה- מלון סטאי  ביפו

"התחלתי לצלם את אשדוד ב-2006" | לנה גומון על העיר שעולה מן החולות

לנה גומון מתמקדת בעבודתה בצילום הסביבה העירונית באשדוד, עיר מגוריה, ודרך צילומים אלו משקפת את רוח התקופה של בנייה מואצת של עיר שכמו עולה מן החולות, מדגישה את הפער בין בנייה מודרנית לסביבה מדברית. "התחלתי לצלם את אשדוד בשנת 2006. הבנתי שאני יכולה להפעיל מבט על הסביבה הקרובה שלי. התחלתי להסתכל על השבילים, הדרכים והרחובות באשדוד שהייתי הולכת בהם כאם צעירה בזמן הלימודים בבצלאל". בשנת 2016 הוצג חלק מגוף העבודות במוזיאון העירוני.

"אשדוד זאת עיר מוקפת דיונות. תמיד יש את הגבול בין מתי העיר נכנסת לתוך חולות ולתוך אזור שהוא לא בנוי, מה משמרים ממנו, איך נכנסים לחולות? רציתי להסתכל על המיקרוקוסמוס שעוטף אותי ואני חלק ממנו. איזו השפעה הדדית יש לי כמי שחיה באזור מסוים ומנסה ללמוד על עצמה דרך הסביבה הקרובה".

מה למדת?

"אשדוד היא עיר מודרנית שנבנית בתוך אזור שלא היה בנוי פעם. עולה השאלה איזו ארכיטקטורה אנשים רוצים לבנות לעצמם ובאיזו סביבה הם רוצים להתקיים, אבל אז יש את האילוצים כמו יכולת כלכלית או פוליטיקה ישראלית ונוצרות עקבות של מה מצוי ומה רצוי. לפעמים היכולת שיש לבניית החלום מובילה לתוצאה שהיא ההיפך של החלום שהיה לתושבים".

ומה לגבי החלומות העכשוויים? העיר ממשיכה להיבנות.

"אשדוד מתגאה בכך שממשיכים לבנות אותה לפי התוכניות הראשוניות שלה. מה שטוב בזה הוא שהיה שיקול כולל של איך לבנות את העיר ויש המשכיות. אבל בשטח, אם תשאלי אותי איך אשדוד נבנית, אז אספר לך שאמא שלי גרה בבניין שעכשיו נכנס לתמ"א 38 והוא הרוס כבר כמה שנים. היא גרה בתוך כאוס של בניינים חצי הרוסים, זה לא החלום שלה".

אשדוד / לנה גומון

"הפרויקט יהווה גם סוג של מסמך היסטורי" | יעקב ישראל מתעד את השיכונים

"את הסדרה 'דרום מערב ירושלים' התחלתי לצלם בשנת 2001", אומר יעקב ישראל. "היא עוסקת בשכונות פועלים של דרום מערב ירושלים: קריית היובל, קריית מנחם, קטמונים ועוד. המוטיבציה לעבודה הייתה העיסוק בחברתי ובפוליטי, אבל לא כסלוגן, אלה הדברים שמשפיעים על החיים שלי במדינה הזאת. לכן התחלתי מהנושא הקרוב אליי - אני גדלתי בקריית היובל ועד היום אני מתגורר בה".

מה מאפיין את הבנייה בשכונות דרום מערב ירושלים?

"אלה שכונות שנבנו בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. יש בהן הרבה מאוד שיכונים. בנו את המבנים האלה כדי לספק פתרונות מהירים לעולים של אותה התקופה, והבניינים האלה, שלא נבנו במטרה להאריך ימים, בסופו של דבר נותרו מתפקדים באופן כזה או אחר עד היום. אלה שכונות שלא מקבלות תשומת לב, הן לא מוקדי תיירות, אבל בסופו של דבר, תושבי השכונות האלו מחזיקים את העיר".

הסדרה מורכבת מפורטרטים של השיכונים - בדרך כלל מהדופן או מהצד האחורי שלהם, מפורטרטים של התושבים על רקע השיכונים שביטאו את רעיון כור ההיתוך, ובחלק השלישי צילומים טופוגרפיים שבהם רואים את השיכונים מנקודת מבט גבוהה. "אין עיר או עיירה שהסגנון הארכיטקטוני הזה לא אומץ בה בשנים ההם, מטעמים פרקטיים, וחלק מהמבנים האלה הגיעו כמו לגו ונבנו בבנייה מאוד מהירה".

שיכונים רבים הופכים לחלק מתוכניות של פינוי בינוי.

"בירושלים מאוד פופולרי לבנות מגדלים בכל מקום שרק אפשר, וגם קריית היובל הולכת לעבור שינוים גדולים שלא ברורים עדיין, גם פה מנסים לעשות פינוי בינוי. בשיכון שבו אני גר מתכוונים לבנות שלושה מגדלים בקרוב וזה גורם לי די הרבה עוגמת נפש. אני במלחמה נגד הזמן, כי החלטתי לסיים את הסדרה לפני שהשכונה תשתנה. 20 שנה זה פרק זמן מכובד ואחת המטרות שלי בגוף העבודה הזה היא באמת גם להציג פרק זמן מסוים בנראות של המקום הזה, כי ברגע שיהיו מגדלים, גם חלק גדול מהתושבים ישתנה. הפרויקט יהווה גם סוג של מסמך היסטורי".

מה דעתך על אותם שיכונים שיהפכו בקרוב למגדלים?

"אני ביקורתי כלפיהם, אבל יש בי גם הרבה אהבה. יש קסם במקומות האלה למרות שמאוד קשה לחיות במבנים האלה. הדירות מאוד קטנות ולכן כשגדלתי בשנות ה-80, החיים היו מורכבים מהרבה מפגשים חברתיים מחוץ לשיכונים. אנשים אכלסו את השטחים הציבוריים הרבה יותר מהיום. על אף שהדירות קטנות, הן גם פרקטיות. במהלך השנים, אנשים עשו אדפטציות בעצמם כדי להפוך אותן לאפשריות למגורים וזה נוכח בסדרה.

"הדברים הקטנים כמו לסגור חלון עם בלוקים, אבל להשאיר את הסורגים, או בצילום אחר חופרים מתחת לשיכונים, זה חלק מהניסיון להפוך את המרחב לפרקטי למגורים. זאת בנייה פוסט-סוציאליסטית שהיו בה גם צדדים הגיוניים. אני לא חושב שהמגדלים שיקומו במקומם יהיו פתרון טוב יותר למגורים".

רחוב הנורית 125 ירושלים / יעקב ישראל

"נוצר היבריד מעניין, קולאז' ארכיטקטוני" | ליאת אלבלינג מצלמת את תופעת הדו-משפחתיים

ליאת אלבלינג מטפלת בצילומי בנייה בישראל. לאחרונה הציגה בגלריה רוזנפלד עבודות שעוסקות במודלים ארכיטקטוניים בתערוכה "פנימה" (אוצרת מיה פרנקל טנא). המשיכה שלה לנושא היא אוטוביוגרפית ועוסקת בשאלות כמו משמעות של בית, משפחה ועוד.

בסדרה מוקדמת שלה, untitled, היא צילמה בתים פרטיים ברחבי הארץ בשנים 2012-2008 ואז ניקתה מהם את כל הפתחים - החלונות והדלתות - ובכך היא הופכת את התוצאה של סגנון הבנייה בשיטת "בנה ביתך", מרעיון מאפשר לרעיון סוגר, הבתים הופכים למעין מבצרים אפילו שהם נטועים בסביבה פסטורלית. "כשמחקתי את כל הפתחים נכנס פן שהוא קצת יותר פסיכולוגי, רגשי או אוטוביוגרפי. הבית כמקום בטוח מתערער, והוא הופך למונומנט, נעים במבט ראשון, אבל ריק".

בסדרה אחרת אלבלינג מצלמת בתים דו-משפחתיים ברחבי הארץ כשהדגש הוא על ההבדלים בין חלקי המבנה: "מעניין לראות בבתים הדו-משפחתיים, אפילו בצמד בתים שחולקים את אותה קרקע משותפת, איך כל אחד מעצב כראות עיניו את ביתו. נוצר היבריד מעניין, קולאז' ארכיטקטוני, בית אחד עם שפיצים וקשתות ואחר עם לבנים. זה חופש ארכיטקטוני עד כדי הזרה של המקום והבית. מצד אחד אנחנו חיים באותו מרחב, ומצד שני כל בית נראה אחרת לחלוטין. החופש הזה נורא אופייני למדינה שלנו".

דו משפחתיים / ליאת אלבלינג

דו משפחתיים / ליאת אלבלינג

דו משפחתיים / ליאת אלבלינג

דו משפחתיים / ליאת אלבלינג

"אני מעלה את זה על ענן של פנטזיה" | דיוי בראל משקם את השכונות. בערך

דיוי בראל סיים את לימודי הצילום במכללת הדסה בשנת 1998, ופרויקט הגמר שלו היה מורכב מצילומי שיכונים שהוא עשה בצילום ישיר. השנה הציג בראל את אותם צילומים, אך ברא בהם עולם חדש. בתערוכת היחיד "שיקום שכונות" (גלריה אינדי, אוצרת: נוגה דוידסון) הוא טיפל בשיכונים באמצעות הדבקה של שכבות פנטזיות מגלויות ישנות או מגזינים: הרים מושלגים, ברבור ענק, נופים אירופיים, ים תל אביבי, גולשים בחזית השיכון ועוד.

ההתערבויות האמנותיות שבראל עושה בנוף הבנוי הכל-כך ישראלי, משנות לחלוטין את הקונטקסט של השיכונים ואת המבט עליהם, בוודאי ביחס לאופי הבנייה העכשווי בישראל. "זאת לא עבודת פוטושופ ואפשר לראות את החיבורים", מסביר בראל. "הצילומים מודפסים על פורמטים גדולים וחלקם אף על טפטים בכמה שכבות, הדיוק לא מושלם ואנשים מנסים למשש אותם. ההתערבות נעשית באופן אנלוגי, כקולאז'. המשמעות היא שהפנטזיה שבורה ומתנפצת תוך כדי שאתה מסתכל עליה".

מה הוביל אותך לעיסוק בשיכונים?

"גדלתי בקריית קרניצי ליד שכונות שיכונים בקריית אונו או גבעת שמואל, אבל רק ליד. אומנם למדתי באזורים האלה, אבל הייתי אאוטסיידר, אני חושב שיש לי בעצם כמיהה למרחבים האלה. תוך כדי הצילום שלהם הבנתי שמשהו בארכיטקטורה של השיכונים עוטפת אותך. החלל הציבורי שהבניינים מקיפים יוצר תחושת ביטחון. אני רואה את זה קצת ממבט של ילד שגדל שם ולא מעניין אותו העוני או הצפיפות. אני מעלה את זה על ענן של פנטזיה. הקהילתיות המפונטזת של הביחד בלי בושה, שההורים קוראים לילד מהחלון, של השכונה. כנראה יש לי השתוקקות לזה. ממבט של ילד אתה לא חושב על ההורים שחוזרים גמורים בערב מהעבודה לדירה בשיכון".

לצורך הפרויקט יצא בראל לחיפוש אחר "השיכונים המושלמים" ברחבי הארץ. "צילמתי אותם לפנות בוקר כשכולם ישנים והחללים הציבוריים שלהם מרוקנים, כמו שרידים מיום אתמול. אני כאילו משמר אותם וממלא אותם בפנטזיות שלי, שלאו דווקא קשורות למציאות, בנופים בלתי אפשריים ויופי בלתי מושג".

אתה מתקן לשיכונים את המוניטין, הרי הם נתפסים כצורת בנייה מיושנת ויזמים רק מחכים לרגע שיאשרו להם לבנות במקומם מגדל.

"אני מרגיש שאני מעניק להם כבוד, נוכחות חדשה או פנטזיה. בסופו של דבר, אלה קולאז'ים תיעודיים שיש בהם קונפליקט. אני מחבר בין החיים בשכונות ובין הפנטזיה שיש לנו על מקומות רחוקים, אלה מפגשים בלתי אפשריים. כשאתה רואה את השיכון מהשכונה על רקע הר מושלג, זה מנפץ את המחשבה עליהם. בעבר, השיכונים היו פסגת המודרניזם, היה בהם משהו חדשני. אבל בעקבות החלטות פוליטיות לגבי מי שיגורו בהם ולמה, הם סובלים מסטריאוטיפים. לפרויקט קוראים 'שיקום שכונות' כביקורת לפרויקט שיקום השכונות, שהיו לו יומרות חברתיות, אבל הוא היה בעיקר קוסמטי".

הפרויקט הזה הוא גם אמירה מתריסה נגד סגנון הבנייה העכשווי.

"אם רק נתייחס לשיכונים האלה שוב, אפשר להעיף אותם לעננים. רואים בארץ איך שיכונים משופצים הופכים לפצצות בנייה. במצפה רמון הפכו שיכון ישן למלון בוטיק. הבעיה היא שהם יושבים בתודעה שלנו כל-כך עמוק ונגועים בסטריאוטיפים. אבל אני חושב שהם מדהימים ואפשר לעבוד איתם, הם פי מיליון טובים יותר ממה שקורה פה עכשיו עם הבנייה החדשה".

תערוכת נדל"ן / צילום: דיוי בר אל

"החיים והמתים דרים בכפיפה אחת" | נעמי לשם מצאה אי של שקט באם המושבות

מדי חודש, בין ספטמבר 2007 לאוקטובר 2008, הגיעה נעמי לשם - באותו היום ובאותה השעה - לטיפול אצל ליזט, הקוסמטיקאית שלה שמתגוררת בשכונת אם המושבות בפתח תקווה. בכל ביקור צילמה לשם מהמרפסת של ליזט את הנוף הבנוי של השכונה ושל בית העלמין סגולה, שנמצא למרגלותיו. הפרויקט קיבל את שמה, "ליזט", ומתקבל בו רצף של שינוי מהיר שבו שכונות חדשות נבנות בקצב מואץ בזמן שבית הקברות מתרחב גם כן; השכונה ובית הקברות נכנסים זה בזה.

"כשפגשתי לראשונה את הנוף של בית הקברות מהמרפסת של ליזט, התגובה שלי הייתה 'וואו, איך את גרה מעל בית קברות?', אז היא ענתה לי שזה שקט ואף פעם לא יבנו פה. התגובה הפתיעה אותי, אחר כך הבנתי את זה".

הביטחון שלא יבנו בעתיד מול הבית שלך נדיר בישראל.

"כשמדברים על התרחבות ופלישה, זה צד של העניין. ההבנה של לגור מעל בית קברות זה משהו שמבטיח שקט, הרי אצלנו בית קברות זה עניין מקודש. אז נוצרים איים כאלה של שקט שאסור לגעת בהם - במציאות שבה הבנייה נכנסת לכל מקום כמעט.

"מהמקום שאני צילמתי, יכולתי לעקוב איך השכונה מתפתחת בבנייה, וגם איך מתפתח בית הקברות. מבחינה פילוסופית, כל הזמן התמלא במקביל גם החלק של החיים וגם החלק של המתים. היה מדהים לראות איך הבנייה של החיים מכתרת את המקום של המתים. יש בזה משהו שהוא נכון באיזה מקום, שהחיים והמתים דרים בכפיפה אחת".

התערוכה הוצגה עד לפני חודש במוזיאון ישראל, בעבר היא הוצגה גם בשוויץ ובגרמניה. "הנוף וסגנון הבנייה הזה מאוד ישראליים. בחו"ל, כל שיחי הגלריה עסקו סביב הרעיון הפילוסופי של שכונה שנבנית לצד בית קברות והייתה התייחסות שהעלתה שאלות על אופי הבנייה הישראלית".

ליזט/ נעמי לשם

"מסקרן אותי למה אחד הדיירים הזיז חלון קטן" | אלי סינגלובסקי צולל אל הסגנון הברוטליסטי

גוף העבודה של אלי סינגלובסקי מורכב ממבנים בסגנון ברוטליזם שפזורים ברחבי הארץ ובהמשך גם מהעולם, וכן מצילומים של שיכונים. לשם כך יצא סינגלובסקי למסע חיפוש וגילה שרבים מהמבנים הללו נמצאים בפריפריה: "יש הרבה דוגמאות לניסיונות של בנייה ברוטליסטית בחיפה או באר שבע, כי שם ניתן לאדריכלים חופש יצירתי גדול יותר להתנסות על חשבון הדיירים, לטוב ולרע, ואז הם חזרו לתל אביב כדי לקבל פרסים".

בימים אלו מציג סינגלובסקי כמה סדרות במוזיאון הנגב במסגרת תערוכה שעוסקת בברוטליזם של באר שבע. הפורמטים הם גדולים, הצילומים מוקפדים והמראה המתקבל כמעט איקוני. "הצילומים מצולמים בלילה בטכניקה של חשיפות ארוכות", הוא מסביר, "ולכן מתקבלים השמיים השחורים והאווירה הסוריאליסטית. הסיבה שאני עובד כך היא כדי לייצר אופי צילומי שדומה לצילום סטודיו, לנתק את הבניין מהסביבה ולאפשר לצופה להתמקד בו. הצילומים מאדירים את המבנים הללו במטרה לייצר השתאות, כדי שיהיה עניין להסתכל על המבנים האלה שביומיום לא נראים מעניינים, חלקם נראים עצובים".

רבים מהם מכונים פילים לבנים, חלקם נטושים.

"אבל רובם לא נטושים, למרות התפיסה הרווחת. את יודעת, אנשים שגרים ליד המבנים האלה ומסתכלים עליהם דרך הצילומים אומרים לי שזאת הפעם הראשונה שהם מתבוננים בהם, כי ביומיום הם לא מרימים את הראש כדי להסתכל עליהם".

האדריכלות הזאת נבנתה על-פי חזון האדריכלות המודרנית של לה-קורבוזיה ומכונה מכונות מגורים, מסביר סינגלובסקי, "המחשבה הייתה מה שמתאים לך מתאים לי, פתרון פרקטי ויעיל שמתאים לכולם, אלא שבפועל זה לא באמת עבד. האדריכלות לא הייתה מספיק גמישה, ואז כשיש שני עולים מפולין עם ילד אחד שגרים ליד עולי מרוקו עם עשרה ילדים, יכול להיות שמישהו מהם יאלץ לשנות את הבניין".

אתה מצלם גם תוספות בנייה, חלקן בוטות.

"אני מנסה להתייחס לגורם האנושי על אף שאין אנשים בצילומים, זה קורה בכל מיני רמות. למשל, בצילומים של בנייני מגורים אני עוסק בהתערבויות כמו סגירת מרפסת, הוספת קומות, מסקרן אותי למה אחד הדיירים הזיז חלון קטן. אפשר לראות גם תוספות בנייה על עמודים שבחו"ל אין סיכוי שהיו קורות. בגרמניה אתה לא יכול לשנות את המשקוף מבלי להחתים את כל הבניין. לכן, העסיקה אותי ההתערבות - מה קורה כשאתה מתעסק עם יצירת אמנות שאדריכל חתום עליה? מצד שני, אם הבניין לא גמיש ולא מספיק נוח, עולה עוד שאלה - האם אתה יכול לבוא לדייר בטענות".

העבודות שלך מצד אחד ביקורתיות ומצד שני מפויסות.

"יש הרבה ביקורת כלפי הברוטליזם. גם לגבי העניין של ניסוי על חשבון הדיירים, גם בגלל הגודל, הכוחניות וחוסר הפרופורציה שגורמים לך להרגיש מאוד קטן. אפילו הצבע האפור של הבטון החשוף לא נחשב סימפטי, וגם כי נבנו כך מבנים לפונקציות שונות ועולה השאלה אם סגנון בנייה כזה מתאים לקמפוס אוניברסיטאי כמו שהוא מתאים לגן ילדים?

"היום הנסיבות מאוד שונות ומתבהר שהברוטליזם היה גישה אדריכלית אידיאולוגית שהאמינה באמת של המבנה והחומר. המחשבות התכנוניות של קורבוזיה שמיושמות ברחבי הארץ יצרו מקומות מפגש לקהילה, ונוצרו מערכות קומונליות כדי לחבר בין גלי העלייה הרבים. מכונות המגורים הללו שיכנו המון אנשים בבלוק ויצרו קהילה בריאה ונכונה, בניגוד לבנייה של בתים פרטיים כיום או של מגדלי יו, שבהם הדייר נכנס למעלית ישירות לדירה שלו, מבלי לפגוש את השכנים".

רמות 1/ אלי סינגלובסקי

"אני מתעסקת בקשר בין הגבוה לנמוך" | אוסנת יהלי-סרבגילי מציירת מה יקר ומה רק נראה יקר

אוסנת יהלי-סרבגילי היא אומנם ציירת, אך עבודות השמן על בד שלה נעשות מתוך צילומים ובטכניקה היפר-ריאליסטית. היא עושה שימוש במוטיבים ארכיטקטוניים בעלי מאפיינים מקומיים הנוכחים במרחב הבנוי כמו רצפות, חיפויי שיש, מעקות, עציצים ועמודים. היא מצביעה על שינויים סוציולוגיים בסגנון הבנייה המקומי: משיטת בנה ביתך עד לחללי הלובי הפסדו-מפוארים של מגדלי המגורים היומרניים, שהפכו לסטנדרט שהערך האסתטי שלו שנוי במחלוקת.

"הציור שלי החל בפשטות הארכיטקטונית חסרת ההשראה, שאפיינה את השיכון והקיבוץ בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת והיא עוד ניכרת בחלק מהווילות שמסמנות את אידיאל איכות החיים האמריקאי. אלא שבהדרגה, תופס את מקומם העיסוק בפאר, שאלמנטים ממנו נמצאים בכל מקום: עציצים אקזוטיים, משטחי אבן בחדרי מדרגות וחדרי לובי, הרבה טעם רע, שמקורו בסממנים מקומיים של הבהלה לזהב וראוותנות, אבל גם בבנאלי ובמוכר, תוך חתירה עיוורת לכוח ומעמד".

השיש מקבל הרבה התייחסות בציורים שלך.

"השיש הוא חומר קשה, אירופאי לכאורה וכוחני. בעבר, שליטים טוטליטריים התהדרו בו על קירות ארמונותיהם. אלא שבציורים שלי, השיש הוא שכבה ארכיאולוגית שנותנת עדות קונקרטית על הזמן והחברה שבהם אנו חיים. החומר הגבוה מיוצר היום באופן מלאכותי ונפוץ בכל מקום. אנשים שרואים את הציורים שלי אומרים 'זאת הכניסה לבנק שלי', ואחר יגיד 'זאת הכניסה לבית שלי'. האלמנטים האלה נמצאים היום בכל מקום. כשהתחלתי לצייר וילות בקריית עקרון, המקום שבו גדלתי, הייתי מציירת גם וילות בהרצליה פיתוח שעבדתי בהן כאופר, פתאום היה ערבוב ביניהן. באותה צורה גם הלובי הלכאורה יוקרתי עם השיש הפך לבנאלי ומוכר".

כלומר, האסתטיקה הכאילו גבוהה בגימורי הבנייה הנוכחיים, היא בעצם נמוכה.

"אני מתעסקת כל הזמן בקשר בין הגבוה לנמוך, זה גם עניין של זהות, מה נראה יוקרתי, איך נראה יקר ואיך לא נראה יקר. מרוב שאנחנו רואים את זה בכל מקום, אנחנו כבר לא רואים את זה. הלובי הזה שמשקיעים בו המון תשומת לב בלסדר את העציצים והשיש, בסוף לא רואים אותו, זה כאילו לא קיים".

הבנייה היום סובלת מטעם רע?

"מצד אחד אני מבקרת את זה, נכנסת לעוד לובי שנראה אותו דבר ומקבלת חלחלה, אבל מצד שני אני גם מתה על זה. לכן בציורים אני מאדירה את האסתטיקה הזאת, מנקה כל מיני סממנים יומיומיים כמו נקודות שקע או קווי חשמל, כדי להפוך אותם לעוד יותר סטריליים ממה שהם כבר במציאות".

"היוצרים לא כאן בשביל לנסות לשנות את מחירי הדיור" | המומחים מסבירים את שורשי ייצוג הנדל"ן באמנות

"לצלם נדל"ן כנוף זוהי עמדה ברורה של שיח חברתי, כלכלי וסקטוריאלי. זה ניסיון ברור לפעול בתוך מרחב השיח של הסוציולוגיה החזותית", מסביר יאיר ברק, אמן צילום, אוצר ומרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים. המקור לסגנון הצילום הזה מגיע מארה"ב והשפיע בהדרגה גם על הצילום הישראלי. "במהלך שנות ה-70 חווה צילום הנוף האמריקאי תפנית שבאה לידי ביטוי במעבר מתפיסה רומנטית, טהרנית, של נוף בראשיתי, בלתי נגוע, אל עבר צילום של נופים מעשי ידי אדם, מתועשים, נדל״ניים, כאלו שאינם נענים לאסתטיקה הציורית הקלאסית אלא מתארים באופן פרוזאי וריאליסטי את המציאות באמצעות צילום. המגמה הזו נקראה טופוגרפיה חדשה".

עד כמה המגמה הזאת נוכחת בצילום הישראלי?

"לתפיסה של הצילום האמריקאי הייתה השפעה מכרעת על צילום הנוף הישראלי. בשנות ה-90 צלמים רבים החלו לתאר את הנוף הנגוע, הכלכלי והפוליטי של ישראל. גלעד אופיר, רועי קופר, אפרת שוילי ואחרים צילמו את תאוצת הבנייה ואת השלכות המרחב המדיני-פוליטי על התהוות הנוף המקומי. דור הצלמים הצעיר יותר (המובא בכתבה), מהווה את דור ההמשך של המהלך".

מהי תמונת המצב המתקבלת מהעבודות הללו, לדעתך?

"אני חושב שמדובר בצילום שמסרב לנאיביות. הוא לא מחפש את היפה אלא את הפוליטי. לא את האידיאה, אלא את המציאות. אני רואה בו תגובה למהלך הציוני של הצילום שהחל בשנות ה-30 ונמשך במובהק עד לשנות ה-60: אז היו צילומי נוף מגויסים שמטרתם הייתה לייצר אידיאה ציונית, מקום שהוא חלום, שחזונו - הגשמה והפרחת השממה, שכמובן לא הייתה כאן. הצלמים שמוזכרים בכתבה שייכים לתפיסה פוסט-ציונית, שראשיתה במחשבה ביקורתית אודות הנרטיבים ההגמונים".

"אני רואה בהרבה תיקי עבודה שמגיעים אליי היום מישראל ומהעולם, איך צלמים לוקחים פרויקטים שקשורים לנוף הבנוי וחוקרים אותו בתהליכי עומק", מוסיף אייל לנדסמן, מייסד ומנכ"ל PHOTO IS:RAEL. "זאת מגמה שמגיעה מהצילום הטיפולוגי, מהקלאסיקה של הצילום. הכמות יוצרת מחקר. הצלמים הללו לא מחפשים רק את הדימוי היפה, אלא הם בחיפוש של משהו נוסטלגי, מעבר בין עולם ישן לחדש. מה שמרתק במגמה הזאת, שמדובר מצד אחד בצילום מאוד אישי ומצד שני אין כמעט אנשים בצילומים האלו של הבנייה. הצילום מנסה לספר סיפור דרך בניינים, זה מאתגר".

משבר הדיור ודאי מעסיק אמנים רבים. האם הוא מקבל מספיק התייחסות לדעתך בעולם הצילום האמנותי?

"רוב האמנים לא יתעסקו בשאלה הישירה למה אין להם דירה, למרות שלרובם אין דירה, אלא הם יחפשו אמירה יותר גדולה על הקפיטליזם. האמנות מתייחסת לסוגיות כמו משבר הדיור ממקום יותר אישי. בשביל המאבקים הציבוריים יש את התקשורת והפוליטיקה.

"היוצרים צריכים לספר סיפור אחר, הם לא כאן בשביל לנסות לשנות את מחירי הדיור. המגמה הנוכחית בצילום קשורה יותר לבהלת הבנייה המטורפת בישראל שאוכלת גם את כל הישן. היא סימבולית ועוסקת בעולם שנהרס, בגעגוע, בנוסטלגיה. לצד זה, לצילום מהסוג הזה יש גם אלמנט תיעודי - האמנים מראים לנו 'תראו מה אתם עושים ומה קורה פה'. זה הכוח והחשיבות של צילום בהקשר של נדל"ן, שנשים לב שהייתה פה פעם גבעה ירוקה לפני שקם המגדל הענק".

שמן על בד אוסנת יהלי-סרבגילי / צילום: יובל חי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות