הנקראות ביותר

קופי בר, בית תאילנדי ופינגווין עוד כאן. אבל האם לדור החדש של המסעדות בישראל יש סיכוי לשרוד?

מתי ורותי ברודו מפעילים את הקופי בר כבר 25 שנה, בית תאילנדי שורדת 3 עשורים, ומסעדת פינגווין בנהריה קיימת יותר שנים מהמדינה • אבל מסעדות שרואות את עצמן כחלק ממסורת קולינרית ומצליחות לשרוד בישראל הן מעטות ומתמעטות משנה לשנה • האם למסעדנים החדשים יש סיכוי? והאם הוותיקים יישארו כאן אחרי כל הגזרות?

רותי ומתי ברודו בצעירותם / צילום: באדיבות קופי בר
רותי ומתי ברודו בצעירותם / צילום: באדיבות קופי בר

"מה היה פה? לא היה פה כלום. תל-אביב הייתה עלובה. המדרכות היו הפוכות, עם חול. עמדתי אז עם סטופר באלנבי לראות כמה אנשים עוברים ברחוב בדקה. לא היו אנשים ברחוב. היה כל-כך אנכרוניסטי, הכול היה מיושן". מתי ברודו מדבר ונשען לאחור, רק אז נפרד הלבן של שערו הבוהק מעננת העשן שכיסתה את פניו.

שקיעת חורף מוקדמת החזירה אורות ורודים מחלונות הבניינים שמסביב וחניות החלו מתפנות לאורך הרחוב. צוות המסעדה התכונן סביבנו לסרוויס ערב. "ואז חזרנו מעשור באמריקה, זה היה ב־1992, ורצינו לעשות מקום שיהיה כמו המקומות שבילינו בהם שם. לא היה אז דבר כזה, ביסטרו. בעכבר העיר פתחו את הקטגוריה רק בשבילנו, כי לא ידעו איפה למקם אותנו. אז היה כתוב ביסטרו ומתחת - הקופי בר".

הביסטרו לא היה מכוון. בדצמבר 1993, לפני 25 שנה, רותי ומתי ברודו פתחו את מסעדתם הבכורה, המיתולוגית בדיעבד, שבכלל יועדה להיות סניף ראשון ברשת של אספרסו ברים ולהביא קצת אוויר ניו-יורקי לתל-אביב. "לא תכננו שתצא מסעדה, אבל זה מה שהמקום רצה להיות, והיינו צריכים ללמוד את זה תוך כדי תנועה. זה היה תהליך ארוך ומייגע", ממשיך המסעדן, שהוא בכלל איש הייטק המתמחה בשירותי תוכן ומערכות מידע. לצדו בכיסא הסמוך יושבת אבירת המסעדנות, אשתו לשעבר ושותפתו לעסקים, רותי ברודו.

"קשה? מה זה קשה! שלוש שנים לא הורדתי שערות ברגליים", הקול שלה מצטרף לשיחה הנוסטלגית. "חיינו כמו כלבים, הייתי פה מבוקר עד ערב, ישנה על כיסאות מחוברים במקום. זוג צעיר - אמנם עם ניסיון מקצועי בלתי מבוטל בתחומים אחרים, אבל אפס רקע במסעדנות - חרוצים ומדויקים, התמסרו ועבדו מזריחה ועד השעות הקטנות, והעמידו על הרגליים יופי של מקום, ב־20 אצבעות. "היה קשה, אבל לא היה בלתי אפשרי", היא אומרת.

רותי ומתי ברודו, לימים בעלי קבוצת R2M (שכוללת גם את הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, הרצל 16, דיסקו טוקיו, בייקרי ודליקטסן), הם חלק מקבוצה מצומצמת של מסעדנים ותיקים שעשו וצפו בנוף המשתנה כשהם ישובים על אותו כיסא בר יותר משני עשורים.

"לא פתחנו מיד, מנסה יריב מלילי להתחיל את הסיפור, אבל דעתו מוסחת בכל רגע בשעת צהריים עמוסה במסעדת בית תאילנדי. "קודם בישלנו ואירחנו שנתיים בבית. חלקנו את הטעמים ואת התרבות בעדינות, בטפטופים. רק אחר כך, ב־1996, הקמנו את המסעדה. את יודעת מה זה היה להגיש אוכל תאילנדי בתל-אביב אז? היו מנות שהיו בתפריט שנים עד שהן הפכו לפופולריות, ועדיין עם כל מנה חדשה זה תהליך".

כיום, בית תאילנדי של יריב ולק מלילי נראית כמו עץ נטוע בפינת הרחובות בן יהודה בוגרשוב בתל-אביב, ומנות כמו סלט פפאיה ופאד קפאו כבר לא מפחידות אף אחד. הן חלק מתפריט של 70 מנות שרובן יוצאות בכמה גרסאות, ושאוכלים אותן 15 אלף איש בחודש. "כי זה מה שרצינו. לחלוק עם אנשים את האהבה שלנו למטבח הזה. לא הרגשנו שיש משהו אחר בשבילנו, והיום, זה מה שאנחנו יודעים לעשות".

בית תאילנדי בתחילת הדרך / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מסעדה היא תפאורה חיה

הקולינריה הישראלית עברה הרבה שינויים מאותם ימים בסוף שנות ה־90. מצד אחד הלקוח השתנה, הוא מזמן לא אותו ילד שגדל בתקופת הצנע ואכל לוף בחזית. "כשפתחנו את הבראסרי ב־2002, זה היה אחרי האינתיפאדה השנייה ותקופת מיתון והייתה אווירה של משהו חדש וחיובי שמתחיל", נזכר אורן שנבל, מהמנהלים הבכירים והוותיקים ב־R2M. "לא היו מקומות כאלו לפני כן בתל-אביב. אנשים היו עומדים בכניסה ופתאום יכולת להבחין בהם מעיפים מבט לבדוק איך הם נראים, מסדרים את החולצה. מצחיק לחשוב על זה ככה היום".

מאז, החלון שיש לנו אל העולם רק התרחב. הישראלים טסים יותר לחו"ל, קוראים יותר ברשת, נחשפים למנעד עצום של רעיונות, סגנונות וטעמים שבכל עת מאתגרים את הרף המקומי ומרחיבים את המגוון הקיים. וגם האנשים שפותחים את המסעדות השתנו. "המודל הקלאסי של זוג או משפחה שפותחים יחד מסעדה ועובדים בה וחיים אותה, כבר לא קיים כל-כך", מסבירה סהר אומרני ממשרד רואי חשבון בוק קיפרס, שרבים מלקוחותיה שייכים לענף ההסעדה. "זאת אומרת, הוא קיים, אבל יותר במגזר החרדי, או במגזר הערבי, ופחות בקרב החילוניות האורבנית. שם את רואה בבירור שאופי ההשקעה בתחום השתנה מאוד".

אבל בבסיסה, המסעדנות היא מקצוע של רומנטיקנים. אנשים שמאמינים בטיבם של הדברים הפשוטים, בהנאות הקטנות, באיכות. אנשים שרואים כל נר ופרח, שמתמוגגים מהשעה הראשונה שבה יש מוזיקה שקטה וראשוני האורחים מגיעים באותה מידה שהם נהנים מהלחץ והסרוויס והאש. מסעדות הן מקומות מפלט, שבהם לשעתיים־שלוש הסועד מוזמן להישען אחורה, להתנתק מהמציאות וליהנות. "הרי מה זה מלצר? זה שחקן! מסעדה זה תפאורה חיה!", אומר שנבל, "מסעדן זה לא איש עסקים שמחליט שהעסק שהוא יעשה זה מסעדה, אלא זה מי שרוצה לפתוח מסעדה. ואם הוא טוב, הוא גם מצליח להפוך את זה לעסק.

"מסעדנות זה מקצוע. מנה מצוינת שמוגשת לאורחים שבאו למסעדה לבלות, לנהל פגישת עבודה או פגישה רומנטית, לחגוג אירוע משפחתי, או פשוט לאכול טוב, היא רק הקצה הנראה לעין בשרשרת של החלטות ופעולות, שלכל אחת מהן חשיבות רבה ומכרעת", כתבה אירית שנקר, האישה שהקימה וניהלה לצידו של חיים כהן את המסעדות קרן ודיקסי (השנייה גם היא חוגגת החודש 25 שנה). בספרה "להיות מסעדנית" (הוצאת מטר) היא משרטטת היטב את הקושי שיש למסעדה בישראל להתקיים כמעשה תרבותי.

"יש היום שלושה סוגים של מסעדנים" - קולו החרוך מתשוקה של תיקו פרנקו, מרואי החשבון המובילים בענף, נשמע בעברו השני של הקו והוא פורט לי את הדמויות - "אלו שמבשלים לחבר'ה, גורפים מחמאות ומחליטים לפתוח מסעדה. אותם, החובבנים, נשים בצד. ברור שתוחלת החיים שלהם בענף היא קצרה ולא חסרים כאלו. הלאה. אחרי זה יש את אלו שחושבים שמסעדה מחזיקה את עצמה מאוכל טעים וצלחות יפות. יש להם חלום ויצירה, אבל הם לא צולחים במהירות תגובה עסקית. הם כל הזמן במלחמת הישרדות עקובה מדם. ואז יש את אלו שיודעים לאזן בין אהבת המקצוע ליכולות הניהול החשבונאיות. הם מעבירים שיפוד מלובן דרך כל חלקי העסק עד לאור שמכייל הכול בקודקוד, והוא עומד יציב".

אותם אנשים שפרנקו מתאר, שהצליחו לשמור על האיכות והרומנטיקה ולעטוף אותן במהירות תגובה עסקית וחשיבה חשבונאית מחודדת, הולכים ומתמעטים. לוותיקים שבהם היה זמן ללמוד את האיזון הזה. לפני 20 שנה הרווחים עמדו על 15% ויותר, אז אנשים יכלו לעשות קצת טעויות, להפוך מאנשי אוכל ואירוח למסעדנים של ממש. כיום, לעומת זאת, למי שפותח מסעדה אין מקום לטעויות. אחוז הרווח קטן מדי והגלגל לא מפסיק לנוע. "אם אין לך מישהו שיעשה את המתמטיקה לצד מי שחולם על מנות וצלחות ומוזיקה ואווירה, את לא תעמדי בקצב". לא בימינו, מסביר פרנקו.

על פניו, לא ברור למה. יש הרבה יותר תיירים היום מאשר בעבר. בשנת 2002 ביקרו בישראל 900 אלף תיירים, והשנה מספרם הגיע ל-4 מיליון איש, שהוציאו כאן 22 מיליארד דולר, וחלק נכבד מזה הלך למסעדות. גם מקומיים אוכלים בחוץ הרבה יותר. בשנת 2006 משק בית ממוצע הוציא 251 שקלים בחודש על אוכל מחוץ לבית, ועשור לאחר מכן הוא כבר הוציא 446 שקלים בחודש.

ואין כמו עיניים רואות שיוצאות מדי שבוע לרחוב ונתקלות במסעדות הומות. יש אפילו ישראלים שלמדו להתמודד עם העומס במסעדות באמצעות הזמנת מקומות מראש. מי שנכנס למסעדה רואה את בעלי המקום או השף יושב על קצה הבר ומערסל יין טוב בכוסו, מברך מכרים מפה ומפה. הוא מזהה אווירה רוחשת וחסרת דאגות ובסוף הערב משאיר מאחוריו לעיתים את כל הכסף שהרוויח באותו יום, ולמחרת הוא קורא בעיתון שלמסעדנים קשה. אז לא רק שהזעקה נשמעת לעיתים כמו יללה, היא גם מגיעה בדרך כלל מתל-אביב, ומתקשה לגייס סולידריות.

אבל הארגון הכלכלי המורכב שמאחורי התפאורה הפועמת הולך ונעשה קשה מאוד לניהול בשנים האחרונות. "במסעדה אמור להיות סקס-אפיל. משהו נהנתני שמתייחס לחלומות ולחשקים. את לא יכולה לשבת על הבר ולדבר על זה שאת לא מצליחה לשרוד", אומרת אשת האוכל אפרת אנזל, שהתגייסה למאבק של עמותת "מסעדנים חזקים יחד", מהגופים שמובילים את מחאת המסעדנים שהתעוררה השנה. "את לא יכולה להגיד שהיו אצלך היום ממשרד הבריאות ונתנו לך צו סגירה על כלום ושום דבר, ושהוטל עלייך היטל מיסוי רטרואקטיבי על אחד העובדים שלך שמבקש שתמציאי מאיפשהו יותר ממיליון שקלים. שבצל, אחד מחומרי הגלם הזולים בהיסטוריה, עלה לך היום כמעט אלפייה. את לא יכולה לדבר על הדברים האלה כשאנשים באים אלייך כדי להירגע ולשכוח בסוף היום. זה הורס את כל מה שאת מנסה למכור".

גם בחו"ל ההוצאות גדלות

על ואקאנס בתל-אביב אף פעם לא היה מה לדבר, אבל כיום הרבה מהמסעדות שדיברנו איתן סגורות חמישה ימים בשנה בלבד - שני ימי זיכרון, יום כיפור, ערב פסח וערב ראש השנה. וגם כשההכנסות גדלות, הרווחים קטנים.

"העסק שלי הוא קצת כמו הבית שלך, אומר שנבל מ־R2M, "את קונה פירות וירקות, דגים ובשר, את קונה מחבתות, וסולם, ונייר טואלט, כן? את עושה כביסה, את מנקה, את מחליפה נורות וכל כמה שנים את גם מסיידת ומחליפה כיסא. ככה גם אני. רק פי כמה. והיום, כמו שמשק הבית שלך התייקר פי שניים בעשור האחרון, כך גם העסק שלי. אבל המשכורת שלנו לא הכפילה את עצמה בזמן הזה".

לזה מתווספות ההוצאות שאין למשק הבית, כמובן. "בישראל של היום מסעדה בשירות מלא מוציאה 40% ויותר מהוצאות העסק שלה על כוח אדם", אומר שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות בישראל. אבל הבעיה הזו לא הומצאה כאן. בהרבה מקומות בעולם מסעדות נאנקות לחמצן. מפסגת עידן הקפיטליזם אנחנו נזכרים שיש דברים שעדיין נמדדים על-פי ההון האנושי שלהם. וכמו שבישראל שפים כמו אייל שני ומסעדנים כמו שאול טבת ורבים אחריהם עברו לשים הכול בפיתה, כך גם סצנת הפוד טראקס והאוכל המהיר כבשה בחמש השנים האחרונות את הערים הגדולות באירופה.

לפי הארגון המאחד את ענפי האירוח באנגליה, UK Hospitality, גם שם כוח אדם הוא ההוצאה הגדולה ביותר של מסעדות שכרגע נמצאות באחוזי הרווח הכי נמוכים שהיו בהן זה 11 שנה. גם בארה"ב דווח שעלות כוח אדם ומציאתו היא המכשלה הגדולה ביותר של המסעדות. המחירים של נדל"ן וידיים עובדות במרכזי הערים עולים ללא הרף ומסעדות בכל העולם פשוט לא מצליחות לעמוד בהוצאה.
אז מסעדות בישראל מתמודדות עם אותן בעיות של יוקר מחיה שיש לעסקים אחרים כאן, ועם אותם קשיים שיש למסעדות במקומות אחרים בעולם, אבל יש גם משוכה נוספת, תוצרת הארץ, מקומית ומיוחדת לתחום. בישראל ענף המסעדנות הוא בעצם יתום.

אם ברוב הארצות התחום הזה יושב תחת אחריותם של משרדי התיירות או משרדים ייעודיים, בישראל גם משרד התיירות, גם משרד הבריאות, גם משרד האוצר וגם העירייה יכולים להטיל תקנות וחוקים שישפיעו על המסעדות, אבל אף אחד מהגופים לא ממש ידאג להן כשהן בקשיים - כי הן לא באחריות בלעדית של אף אחד. אין לענף לוביסטים כמו שיש לתעשיות אחרות בתחום התיירות והוא לא מייצג כוח אלקטורלי מספק כדי ששר כלשהו ירצה להסתכן בשבילו. אין לו משרד, אין לו אמא ואין לו אבא. פעם, העובדה הזו שהם נפלו בין הכיסאות הייתה רווחית. כיום היא הפכה את המסעדות לשק החבטות של כולם.

למשל, לעמוד בתקנים רגולטוריים עבור רישיונות יעלה היום כפול, הסכימו כל הנשאלים, משעלה לפני עשור. "והרבה מהשינויים האלה הם נפלאים", אומר אלי סמארי, המייסד ואחד הבעלים של מסעדת טורקיז שקיימת יותר משני עשורים.

"נפלא שאני מחויב למסנן כזה או אחר, או ונטה כזו או אחרת והעסק שלי מזהם פחות. בסך הכול, טוב שיש קו שכולנו מחויבים להתיישר לפיו, זה מייצר מקצועיות", הוא מדגיש, "אבל יש דברים שפשוט בלתי אפשרי לעמוד בהם". כי בישראל הצעירה החוקים משתנים ללא הפסקה. זה לא כמו חקיקה אירופית שמרגע שנעשתה, גם אם היא קשה, היא תישאר. וגם אם ייקח שנים להתרגל אליה ולשנות את כל המערכת לפיה, בסוף היא תהיה ברורה לכולם ויציבה לאורך זמן.

מסעדת הפינגוווין בנהריה / צילום: באדיבות ארכיון משפחת אופנהיימר

ממשיכים לפתוח מסעדות

"לא נראה לי הגיוני שמסעדה צריכה להחזיק עורך דין על ריטיינר חודשי, אומר השף יונתן בורוביץ’ ממסעדת M־25, ממארגני מחאת "מסעדנים חזקים יחד. "תגידי, זה לא יודע לבשל. זה לא יודע לנהל. תגידי מה שתגידי, לא יכול להיות שכולם סובלים. למי יש כוח למלחמות האלה כל היום? אבל יש לנו מחלה. אנחנו אוהבים את המקצוע הזה ויודעים רק אותו ואנחנו ממשיכים לפתוח מקומות כמו מפגרים. מכורים".

מילים כמו "מחלה" ו"התמכרות" חוזרות ועולות בהרבה מהשיחות. כנראה תחושה רווחת אצל מי שעוסקים במה שהם אוהבים, אבל מה שהם אוהבים וטובים בו שוחק אותם, סוחט אותם וכבר לא מתגמל כשהיה. תיקו פרנקו נותן לי דוגמה נפלאה: "למשל, ב־1 בינואר 2019 נכנסה לתוקף פסיקה חדשה לגבי הטיפים (הלכה עקרונית שלפיה הטיפים ייחשבו כחלק משכר העובדים במסעדות) ואף אחד לא יודע מה זה אומר. עורכי דין, רואי חשבון, מסעדנים ומלצרים, כולם מתעסקים בזה ומנסים להבין מה ההשלכות, ואף אחד לא ממש מבין מה עתיד לקרות. זו סוג של התעללות, לא?".

בגדול, מסעדני ישראל הם בני מעמד ביניים שעובד קשה, לוקח על עצמו המון סיכונים ומתקשה לסגור את החודש. הם עובדים בתחום שמוכר יין וחלומות, אבל לא מאלו עשויים היומיום שלהם. ובשנים האחרונות הממשלה עושה בהם כפי שהיא עושה בכולנו - משתמשת בהם כדי לפלג ולסכסך ישראלים מול עובדים זרים ומבקשי מקלט, להסדיר בעיות ללא פתרון ברור (במקרה הזה - טיפים), לסגור חובות עבר ועוד בעיות שהיא לא יודעת להתמודד איתן בעצמה.

"אבל בסוף, כמו תמיד, המים יזרמו באופן טבעי לאיפה שיש חלל ריק וגרביטציה. המשק יסדר את עצמו", אומר מלילי. לפני זה פשוט ייתכן שתאבד קצת הרומנטיקה. רבים צופים שבשנתיים הקרובות תהיה קריסה כמעט טוטאלית בישראל של הז'אנר הזה, היפה והמעומעם לאור נרות, של מסעדות בשירות מלא.

בינתיים, אורן שנבל לקח את בתו בשבת לפני שבועיים להפגנת האפודים הצהובים. "רציתי שתראה מה זה דמוקרטיה ומה זה כוח אזרחי. ובדרך, אני נוהג, ואנחנו עוברים עוד הפגנה ועוד אחת, עברנו משהו כמו שלוש הפגנות עד שהגענו לעזריאלי. אולי הגיע הזמן לחבר את כל ההפגנות האלה לאחת, לא?".
או שנחכה, והדברים יסתדרו מעצמם. 

מחאת המסעדנים/ צילום: ארז הרודי

____

המתמידים

פעם יצאו לוואקאנס, התואר מסעדן היה סמל סטטוס והנדל"ן היה זול. מסעדנים ותיקים מספרים על המסע:

אביבה אללוף | ג’קו דגים, חיפה | מאז 1972

"אני חושבת שיותר קל לנו כי אנחנו מסעדה משפחתית ואנחנו גם לא פתוחים כל שעות היום. היום, כשפותחים מסעדה יש עשרות טבחים, מלצרים, מארחות, ברמנים וכו’ וכולם בבעיה של כוח אדם. אצלנו כוח האדם הוא המשפחה וזה חוסך לי הרבה. גם בהדרכות, הכשרות והוצאות מסביב. אז אני יכולה להרשות לעצמי להוציא את הכסף במקומות אחרים, כמו חומרי גלם, ולשמור על איכות גבוהה יותר".

מושיקו לוי | דולפין ים, ירושלים | מאז 1967

"אני חושב שמסעדנות זו עבודה קשה ומאומצת שמצריכה הרבה מאוד אנרגיה, אבל טמון בה גם הרבה סיפוק, שהוא לאו דווקא כלכלי, וזה ההבדל. אנשים רוצים היום להתעשר ממסעדנות. בעבר, להיות מסעדן היה סמל סטטוס, אז אנשים התבלבלו וחשבו שזה תחום שמרוויחים בו הרבה כסף. מסעדן זה איש מכובד כי זו עבודה שמכבדת את בעליה, וזו פרנסה הגונה, אבל רק אם עובדים מאוד קשה".

אשלי חץ | המחבוא של אדי, אילת | מאז 1979

אשלי חץ היה בן ארבע כשאביו פתח את "המחבוא של אדי. "אילת היא עיר חמה והיא עיר של תיירות. אז בחורף יש תיירות חוץ ובקיץ יש תיירות פנים. עד מלחמת המפרץ היו מגיעים לכאן מלא צ’רטרים מאירלנד, אנגליה וארצות סקנדינביה, הוא נזכר, "היינו חלק מעולם חם ואקזוטי עבורם וחיינו את זה. כל הילדות שלי עבדנו הכי חזק בחורף. אז היה מגיע יולי־אוגוסט, אבא היה סוגר את המסעדה והיינו נוסעים לחופשת קיץ, ואקאנס".

קלמן מיילדר | קלמנ’ס, עיר תחתית, חיפה | מאז 1985

"באוקטובר 1968, הייתי אז בן 15, הצטרפתי להפלגה דרך הגרייט לייקס ונהר ההדסון, בגבולה הדרום מזרחי של קנדה. הפלגנו ממונטריאול לשיקגו. הפלגנו במשך ארבעה וחצי חודשים. בסוף נשארתי בים 14 שנה. הייתי איש צוות על אוניות ענק, מלח קראו לזה אז. ומשהגיל אפשר לי, התחלתי לפקוד את הפאבים בערי הנמל. בכל עיר נמל היה פאב. עם הזמן נהיה לי חלום שיהיה לי מקום כזה משלי יום אחד. לדעתי, הייתי הבר האירי הראשון בישראל. אבל מהר מאוד הבנתי שבישראל אוהבים לאכול יותר משאוהבים לשתות ומבר עם שלוש מנות הפכתי לבר עם 30 מנות. היה לי נוח במטבח כמו שהיה לי נוח מאחורי הבר או בין השולחנות. זה וואן מאן שואו אצלי. אבל אני איש מלאכה, אני אוהב את זה".

יצחק לוזון | איציק הגדול, יפו | מאז 1996

"איך שרדתי? שאלה מאוד מעניינת. אני הבנתי מיד שחומרי הגלם הם לא המרכיב העיקרי. הם המרכיב שהכי חשוב מבחינתי, אבל לא העיקרי. המרכיב העיקרי זה הנכסים - זה השכירויות, זה העובדים, זה המסים. בתחילת דרכי רכשתי פה כל נכס שהתפנה, והיום אני לא משלם שכירויות. כשפתחתי פה, כל חודש - חודש וחצי הייתי קונה חנות. זה עלה גרוש וחצי. היום, מה שעלה בזמנו 600 או 700 דולר למטר עולה 15 ו־20 אלף דולר למטר. וזה מה שהציל אותנו. ממש כך. בגדול, אז הייתי דורך על הכסף בתוך הפחים של השמן של הטחינה, היינו דורכים את הכסף, ככה ברגל, זה מה שהיה! בימי שישי היינו אוספים את כל הכסף של השבוע ומחלקים - זה להודו, זה לבקר, זה לתיקונים וזה לחירום. מה שנשאר - מתחלקים. היום? אי אפשר לספור על שתי ידיים את כמות התשלומים שצריך לעשות בסוף חודש".

אמיר אופנהיימר | פינגווין, נהריה| מאז 1940

"סבא שלי, ארנסט, עלה בשנת 36’ מגרמניה והחליט להתיישב בנהריה, שהייתה אז עיירה של יקים. כמו שאר המתיישבים, הוא קנה חלקת אדמה והתכונן לחיים חקלאים. הוא התחיל ולמד אצל המשפחה של רפול, אבל איך אומרים? הוא שתל את כל הגזרים הפוך, צוחק הנכד אמיר בענווה. בגרמניה לפני שעלו, היה למשפחה כל-בו גדול ובתוכו בית קפה, והסב החליט שיחזור לעמל שכבר הכיר, וככה הקימו את פינגווין, קיוסק קטן שבהתחלה מכר בעיקר קסטה וגזוז. בהמשך העסק גדל והפך ללב העיירה, "שיירות יחיעם יצאו מפה, החיילים הבריטים היו יושבים אצלנו להשתכר. כשהגיעו ספינות המעפילים, אנשי ההגנה היו שולחים את הנערות הכי יפות לשבת אצלנו ולהסיח את דעתם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות