הנקראות ביותר

כולנו נמצאים פה ושם במרחב שבין עמוס עוז לשייע גלזר

כולנו על הרצף בין הכדורגל, הבידור להמונים, לבין הספרות היפה, האמירה החברתית והפוליטית הנוקבת והעומק האידיאולוגי ● הטור של ליאור טומשין

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

בשבוע החולף, באבחת יום חורף אחד, איבדנו שתי דמויות ידועות ויקרות משני קצוות התרבות של מדינת ישראל, שני אייקונים, איש-איש בתחומו, של שני תחומים החוסים, דרך פלא, בצל משרד תרבות אחד. מחד, אחד מגדולי שחקני הכדורגל של ישראל, שייע גלזר, שכיכב בתקופה שבה שחקני הנבחרת עוד צעקו זה על זה ביידיש, ומנגד אחד מהגדולים שבסופרי ישראל, עמוס עוז, שעשה בשפה העברית כבשלו.

כולנו חיים ופזורים אי שם על הרצף הזה, בפער שבין הכדורגל, הבידור להמונים, לבין הספרות היפה, האמירה החברתית והפוליטית הנוקבת והעומק האידיאולוגי. אצל עמוס עוז, ב"מיכאל שלי", הגיבורה היהודייה, הישראלית למהדרין, פנטזה על חליל ועזיז הערבים, בחיבור שהיה הזוי בעיני הקורא הממוצע בישראל השסועה לגורלה. ואילו בנבחרת הכדורגל, זו המאחה בדרכה שלה את חלקי החברה, במשחק האחרון עלה לשחק זהבי (לא זה מחסמב"ה) היהודי, בלי עוזי הרזה ומנשה התימני, אלא לצד דיא סאבא, בירם כיאל, מונאס דאבור ולצד ביבראס נאתכו, קפטן נבחרת ישראל מהמוצא הצ'רקסי, כדי קצת להראות שאולי דווקא מלמטה, מהכדורגל, שבו דרך כוכבו של שייע גלזר, תצמח כאן חברה ותרבות אחרת, שעליה כתב עמוס עוז ועליה כותבים השמאלנים האלה, בספרים האלה שלהם, שלא קנינו, אך טרם הספיקונו לקרוא. שני פנים של תרבות בישראל, של גדולי דור בתחומם, שפינו את הבמה והסתלקו ביחד מהחברה שנתרמה על ידם בדרכים שונות.

את עמוס עוז נאלצנו לקרוא בתיכון בדיוק כשרצינו לצאת לשחק כדורגל (בימים שעוד ירדנו לשכונה לשחק). ברשימת חובת הקריאה הזו היו בין היתר "מיכאל שלי" שלו, "המאהב" של א.ב. יהושע, שהיו שני סופרים צעירים ועכשוויים בעבר שהיה אז, ולצדם "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי ו"סיפור פשוט" של ש"י עגנון. לאורך שנים פיתחתי אלרגיה לדברים שאני מחויב לעשות, בעיקר כאלה שהמערכת ויעלי דורשות ממני. הדבר שהכי שימח אותי בספר "החטא ועונשו" הייתה העובדה שחבר סיפר לי שיצא תקציר של הספר ובאחת נחסכו ממני מאות עמודים. ואילו את עגנון, בעת ההיא, אהבתי בעיקר כשדיוקנו על שטר של 50 שקל, היה באותה עת של שנות השמונים התעריף שגביתי על שיעור פרטי במתמטיקה.

אני לא מתווכח עם העובדה שהייתה זו כנראה ספרות מופת, אבל כנער, השפה שלהם הייתה קשה לי, זרה ומרחיקה, והנגישות אליהם הייתה מסורבלת. קראתי דרכם כתיבה בסגנון לא-לי, ותהיתי איך הדוגמאות האלה אמורות להנחיל לנו אהבה והרגל לקריאת ספרים. עמוס עוז של אז שינה לי קצת את התפיסה, והמשכתי איתו ל"קופסה שחורה", אל "לדעת אישה" ול"מנוחה נכונה". ומאחר שטעות לעולם חוזרת, גם כשאני ניסיתי לפני כמה שנים לדחוף לילדים שלי שניים מהספרים האהובים על ילדותי של ראשית שנות השמונים, את "אורי" ו"אליפים" של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל, שגם היא כבר ז"ל, נתקלתי בהתנגדות גבה גלית ולעומתית מצדם.

רק לאחר שחזרתי לקרוא בשני הספרים האלה לנוכח ההתנגדות, כדי להבין האם היא לגופו של עניין או לגופי שלי, גיליתי להפתעתי שהשפה והקצב זזים כל-כך מהר מאז ועד היום, שגם ספרים לעיתים יפים רק לשעתם, והבנתי את מקור הטעויות שעשו לטעמי האלה מהחינוך בבחירת הספרים של פעם בעבורנו.

את עמוס עוז אהבתי בעיקר בשל האמירה הפוליטית הברורה שלו, שאינה תואמת את השקפתי. היום, כשיחצ"נים מזקקים לנו את גיבורי התרבות וכולם בורחים מאמירה מפני החשש ממה יגידו ואיך זה ישפיע על המכירות שלהם או על הפרס שלא יקבלו בגלל זה משרת התרבות, יפה לראות ולדעת שיש אנשים שמתבטאים על-פי משנתם בקול צלול וברור. מנהיגי השמאל, לאורך שנים, עד לפני כמה שנים, הצטלמו עם עמוס עוז והסתופפו בצל דמותו כדי לשמוע אמירה והשקפת עולם ולקושש מעט חשיבות ותמיכה ציבורית מקרבתם זו אליו.

הבחירות הקרובות כבר בפתח, ודומה שהיום, אם מנהיג שמאל יצטלם עם איש רוח שמאלני, ספק עם מישהו יזהה את הדיוקנאות של מי משניהם. בדור האחרון שרות תרבות מצטלמות בעיקר עם כוכבי ספורט. במשרד החינוך נזעקים כנגד כל אמירה פוליטית של מורים. בתנועות הנוער, הפוליטיקה כבר מזמן אאוט ואין אמירה פוליטית, ומרוב ששומרים יפה על הכללים הללו, במקומות רבים כבר אין אמירה בכלל, במדינה שבה האמירה, תהא אמירה אשר תהא, היא כל-כך מתבקשת.

אז גם עמוס עוז, מי שדגל באמירה ברורה, שגדל בירושלים, בגימנסיה ברחביה, באוניברסיטה העברית, בקיבוץ חולדה ובמחוזות של תרבות שכבר אינם נחלת הרוב, מי שראה בעיניו המיוחדות את הארץ הזו, שעליה הוא הרבה לכתוב ולדבר, לא נשאר כדי להמשיך לספר את סיפורה של הארץ הזו. וממילא, בחלוף העתים, אף הוא נעשה מעט פחות רלוונטי, אבל במעשה תרומה ומופת אחרונים ואולי כאקט סמלי, עם מותו תרמו בני משפחתו את שתי קרניות עיניו כדי להציל ולו את ראייתו של אדם אחד, וכדי שהעיניים הללו שכה היטיבו לראות, בדרכן שלהן, יוסיפו ויותירו טביעות וסימנים בחול של החיים ויישארו כאן גם אחריו.

כשזקנה פולנייה נפטרת ואנשים מתעניינים בימי האבל מה היה לה, בני משפחתה משיבים בדרך כלל: "דירת ארבעה חדרים, חנות בדמי מפתח ואוסף קריסטלים". לרוב אנחנו עוברים מן העולם ולא מותירים אחרינו הרבה. שייע גלזר ועמוס עוז הותירו שובל של זיכרונות ואבק כוכבים. לעיתים אנשים נוטים לייחס לאנשים שנפטרים איזה מורשת עלומה ולא קיימת שהותירו אחריהם. אני מאמין שהשניים הללו, שרשמו פרק מזהיר בתקופתם ובדרכם, הותירו אותנו, כרגיל, בעיקר עם קופסה שחורה, עם מעט תקווה ועם התחושה שהיום גם הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהייתה פעם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתגם ב"קופסת הציפורים" נטפליקס מראה איך חושבים מחוץ לקופסה