הנקראות ביותר

מיהם המתווכים שמרוויחים מיליונים בעסקאות ענק, ולמה יותר ויותר אנשים חושבים שכבר אין בהם צורך

זה נשמע כמו ג'וב חלומי: שורה של רואי חשבון, עורכי דין ובנקאי השקעות מחברים בין שני צדדים שמעוניינים לסגור עסקה, ובתמורה לכמה פגישות או אפילו שיחות טלפון, גוזרים קופון שמן כשהמהלך מתממש ● בפועל, חלק גדול מהמקרים הללו מסתיימים בסכסוכים משפטיים, ובשוק כבר יש מי שתוהה מי בכלל צריך את המתווכים? ניתוח G

loading

"תשמעי סיפור", אומר גורם בכיר בשוק ההון, "לפני כמה חודשים פנה אליי חבר, וביקש שאפגיש אותו עם חבר אחר שלי, שהוא בעלים של חברה ציבורית. כשהם נפגשו, אותו חבר הציע לבעלי החברה שהוא יביא לו עסקאות, והם יסכמו את התשלום המתאים. מה את חושבת שבעל החברה ענה לו? הוא אמר לו 'תשמע, אני מכיר את כולם בשוק, אין לי בעיה להיפגש עם מי שאני רוצה תוך יום. אני לא צריך אותך בשביל היכרויות או בשביל לפתוח דלתות. אז בשביל מה אני צריך אותך?'. החבר שלי היה די בשוק, לא כל-כך ידע איך להגיב, וניסה להגיד שהוא יכול לתת רעיונות ולהעלות הצעות, אז הבעלים השיב לו: 'אז בוא נדבר על כמה אני אשלם לך כדי שתיתן רעיונות'".

ומה אנחנו למדים מהסיפור?
"שנגמר העניין הזה של להכיר צד א' לצד ב'. השוק נהיה הרבה יותר מוסדר, הרבה יותר חכם. אם החבר שלי, הבעלים של החברה הציבורית, יתעניין בעסקה, הוא ייקח לו בנקאי השקעות, שיעשה לו את העבודה מההתחלה ועד הסוף - יאתר לו שותפים לעסקה, יבנה את העסקה, את המימון שלה. העולם העסקי עובר מתיווך לבנקאות השקעות. אני לאורך חיי 'תיווכתי' בעשרות עסקאות. חיברתי בין אנשים ואפילו לא חשבתי לגבות על זה כסף, זה בייש אותי. אבל היום, גם בשביל מי שעשה את זה, זה די נגמר. קשה לקחת היום כסף על היכרות בין א' ל-ב', וכל הנושא הזה עובר שינוי: אנשים לא רוצים לשלם רק על כך שהפנו אותם, אלא אם כבר, אז על עבודה שלמה שתיעשה עבורם - מבנה העסקה, מימון העסקה, הערכות שווי, והוצאה שלה לפועל".

משכנעים ככל שיישמעו הדברים הללו, תחום תיווך העסקאות עדיין חי ובועט, ויותר מכך: הוא ממשיך לספק דלק ללא מעט סכסוכים ומחלוקות משפטיות. רק בשבוע שעבר פורסם כי רו"ח שחר הררי, בעל חברת הייעוץ הפיננסי ברייטנס, דורש מחברת גלובל פאוור של אהוד בן ש"ך וניסן כספי - בעלת השליטה בתחנת הכוח הפרטית IPM שבבאר טוביה - דמי תיווך של מיליון אירו על העסקה שבה רכשה החברה שבשליטת בן ש"ך וכספי את מניותיו של טימור בן יהודה ב-IPM.

הסיפור של הררי, שזו לא הפעם הראשונה שנקרית על דרכו עסקת תיווך, נראה כמייצג במידה רבה את מה שקורה בתחום. הוא עצמו שימש כיועץ של תחנת הכוח, וכשבן יהודה הוכרח למכור את החזקותיו, ניסה לעניין כמה גורמים בעסקה. מצד אחד, העובדה שבן יהודה נאלץ למכור את ההחזקות הייתה ידועה לכול, בטח לרוכשת גלובל פאוור שממילא שותפה כבר בעצמה בתחנה. מצד שני, לפחות לפי טענתו של גורם המקורב לנושא, ספק אם עסקה כזאת הייתה יוצאת לפועל ללא תיווכו של "איש אמצע" כלשהו, על רקע העובדה שבין הצדדים "לא שררה אהבה גדולה".

בגלובל פאוור, כידוע, פחות קונים את הטענה הזאת, ובהודעה לבורסה שפורסמה על ידה בשבוע שעבר נטען כי הררי לא זכאי לדמי תיווך כלשהם. מקורבים לנושא העריכו השבוע כי הסוגיה "תוכרע בבית משפט, או בפשרה".

עסקאות תוך כדי תנועה

אז למה צריך בכלל מתווך בעסקאות? ועוד בשוק הישראלי המצומצם שבו ממילא כולם מכירים את כולם? האם באמת יש אנשים שמתפרנסים מסוג כזה של עבודה, ומדוע בעצם כל-כך הרבה מהמקרים הללו מסתיימים רק באמצעות המערכת המשפטית?

כמו הררי, מסתובבים בשוק עוד רואי חשבון, עורכי דין ובנקאי השקעות ש"משלימים הכנסה" באמצעות עסקאות תיווך שבהן הם נתקלים "על הדרך". "בדרך כלל", מסביר עורך דין הפועל בתחום שוק ההון, "אלה עסקאות שמגיעות תוך כדי תנועה, מתוך זה שאנו יועצים לבעלי שליטה. כשבעלי הבית של חברות רוצים למכור נכס, לא תמיד הם אוהבים ללכת למנכ"ל שלהם או להנהלה. הרבה פעמים הם אוהבים לחלוק את זה עם מי שנתן להם ייעוץ. בדברים האלה צריך דיסקרטיות גמורה ולא תמיד בעלי הבית יכולים לקבל את זה אצל נושאי משרה בחברות שלהם".

קניון ארנה/ צילום: תמר מצפי

ומה נדרש ממך כיועץ שמקבל עליו את משימת התיווך?
"להסתובב הרבה, לכתת רגליים, לקיים הרבה פגישות. חשבון ארוחות הצהריים שלי מאוד גדול כי בעלי שליטה בדרך כלל לא אוהבים להיפגש במשרד בגלל הדיסקרטיות. לפעמים יוצא שאני אוכל צהריים פעמיים".

"הרבה פעמים בעסקה, צריך מישהו שיידע לגשר על פערים", אומר גורם עסקי בכיר, שנעזר לא פעם במתווכים. "בסוף, לכל אחד יש הכבוד שלו והרגישויות שלו. צריך מישהו שיידע לקרב ויידע לסגור את הקצוות. אבל ה-DNA הישראלי הוא הרבה פעמים של 'אני לא צריך מתווכים'. מהניסיון שלי, מתווכים דווקא 'מחזירים' בגדול את מה ששולם להם".

"צריך בעסקאות מישהו שיכוון, שיגשר", מחזק את הדברים גורם בכיר בשוק ההון. "אם אני רוצה 400 ואת רוצה 300, יכול להיות שלא תהיה עסקה, כי אני לא מוכן לרדת שקל אחד מ-400 ואת לא מוכנה לעלות שקל מ-300. מתווך יידע להביא את שנינו ל-350. אבל אצלנו, הישראלים, לא אוהבים לשלם על תיווך, אלא רק על 'עבודה'".

זאת בדיוק השאלה, תיווך זה לא עבודה?
"אני לא חושב שיש דבר כזה - מתווך עסקאות. אין אנשים שקמים בבוקר וזה מה שהם עושים. לדעתי, אלה דברים שבאים 'על הדרך', וזה רק ערך מוסף לעיסוק העיקרי שלהם. יש את בנקאי ההשקעות הגדולים והמוסדרים, שמטבע הדברים הם מקושרים ומכירים, ואותו הדבר תקף גם לחלק מעורכי דין או רואי החשבון. בשביל אנשים כאלה, תיווך העסקאות הוא עניין מזדמן. צריך גם לקחת בחשבון שהעולם היום הרבה יותר זמין, הרבה יותר קל לי להגיע לבד לאנשים. ועדיין, הרבה פעמים צריך 'מידל מן'".

אחד המתווכים הבולטים בשוק הזה הוא איש העסקים רוני מאנה, שבימים אלה זוכה לבולטות ציבורית מסיבות אחרות, על רקע יחסיו עם משפחת נתניהו. בעבר, מאנה נטל למשל חלק בשתי עסקאות שבהן רכש ארקדי גאידמק את טיב טעם ואת אוסיף. מן התקופה הקרובה יותר זכורה מעורבותו של מאנה בעסקה שבה מכרה תנובה את מתחם השוק הסיטונאי לחברת גינדי, תמורת 1.1 מיליארד שקל, ובעסקת מכירת קניון ארנה, מארנה גרופ לקרן ריאליטי, תמורת 335 מיליון שקל. בשני המקרים הללו התגלגל שכרו כמתווך לתביעות משפטיות שעדיין מתנהלות.

בעסקת תנובה, טען מאנה בתביעה שהגיש לבית המשפט, כי הביא את גינדי לעסקה ואף גישר בין הצדדים בגין פערי מחיר גדולים שהתגלעו ביניהם, עד שהגיעו להסכמות וביצעו את העסקה, ולכן הוא זכאי ל-1% מגובה העסקה - 11 מיליון שקל. איפקס, שהייתה אז הבעלים של תנובה, טענה כי מאנה פעל עבור גינדי ולא עבורה, בעוד היא מצידה הסתייעה בסיטי בנק. בין היתר טענה, באמצעות עו"ד אייל רוזובסקי, כי מעולם לא הובטחו לו דמי תיווך, לא בכתב ולא בעל-פה.

למוד ניסיון מהאירוע הזה, מספר מאנה ל-G, הוא שינה ממנהגו בעסקה הבאה שבה תיווך, מכירת קניון ארנה, ופעל להשגת הסכם כתוב שיבטיח את דמי התיווך שלו. אלא שגם הפעם הוא נאלץ לפנות לבית המשפט, לאחר שלטענתו לא קיבל את דמי התיווך שעליהם הוסכם.

בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד זהר לנדה, ממשרד ברנע, ג'פה, לנדה, הוא תובע 6 מיליון שקל מקבוצת ארנה שבשליטת מרכוס וובר, לאחר שלטענתו, סוכם כי יקבל 1.5% מגובה העסקה (בתוספת מע"מ).

מאנה טוען כי לאחר שהנושא הוסכם, הוא החל לפעול לאיתור רוכשים מתאימים. בתחילה עניין את משפחת דיין בעסקה, ובהמשך, מצא את קרן ריאליטי, שאכן רכשה לבסוף את הקניון. בכתב התביעה תיאר מאנה את המהלכים שעשה וקידמו את סגירת העסקה, שלאחריה, כך הוא טוען, הוא קיבל את דמי התיווך המגיעים לו מקרן ריאליטי, אך לא מארנה שהתנערה מהסיכום עימו.

"בעסקאות שבהן אני מטפל, אני מכיר את הבעלים, וכשאומרים לי: תקבל דמי תיווך, אני סומך על זה", מתייחס מאנה לקשייו כמתווך בשיחה עם G. "במקרה של ארנה, למשל, ישבתי עם המנכ"לית והיא אומרת לי 'תבוא לפגישה, נסכם את דמי התיווך', ובדיעבד טוענת שלמעשה הייתי מתווך של הצד השני. אני שולח לה נייר, היא לא חותמת. מה אני צריך לעשות? לשלוח לה עבריינים, לפוצץ את העסקה? העסקה הרי כבר מתנהלת בלעדיי, אז מה אני צריך לעשות? אני שואל אותך, מה אני אמור לעשות?".

ברור שאם לפני העסקה הייתה הסכמה מפורשת צריך לפעול לפיה, אבל מבחינתך, על כל היכרות שנעשית צריך לשלם בדיעבד לגורם שהפגיש בין הצדדים?

"אם מתווך הוא לא הגורם היעיל בעסקה, אז לא מגיע לו, אבל אם הוא הגורם שהביא את העסקה, מגיעים לו דמי תיווך. קרה לי מקרה: ניסיתי למכור לחברה ציבורית נכס בירושלים. הייתה שם בעיה שבשני שלישים בחברה החזיק מישהו, שהוא חבר שלי, ובשליש הנוסף החזיק אדם אחר, שלא רצה למכור. כמה שניסיתי לעשות עסקה, לא הצלחתי. הפגשתי אותם עם קונים, דיברתי, לא עזר. אחרי שלוש שנים אני קורא בעיתון שאותה חברה עשתה את העסקה - בא מתווך אחר שכן הצליח לשכנע.

"פנה אליי בעל החברה, שהוא חבר שלי, אמר לי: שילמתי למתווך אחר, כי אתה לא הצלחת, אבל אני רוצה לשלם גם לך, אתה חבר שלי. אמרתי לו: 'לא מגיע לי, כי לא הצלחתי לעשות עסקה. תזמין אותי למסעדה טובה, וזהו'. זה מקרה קלאסי שבו אתה עובד בעסקה, ולא מצליח. מגיע לי אם הייתי יעיל בעסקה, וכאן זה לא המקרה".

לא הגיוני שבעסקאות מהסוג הזה, בטח במקרים שבהם דמי התיווך עצמם מסתכמים במיליוני שקלים, ייחתמו חוזים מסודרים?
"אלה עסקאות בין אנשים שכולם מכירים את כולם, ולכן הרבה פעמים אין צורך להחתים על תשלום דמי תיווך. אני מכיר מאות מקרים שלא חתמו. מעולם לא החתמתי אנשים. כשמכרתי את קניון ארנה בפעם הראשונה (ממוטי זיסר לג'קי בן-זקן), לא החתמתי את זיסר ולא את בן-זקן. ואותו דבר כשעשיתי את עסקת אזורים (שבה רכש שעיה בוימלגרין את אזורים מנוחי דנקנר). ותראי את המקרה ההפוך: העסקה של ארנה זו דוגמה קלאסית שבה עשיתי כל מה שהיה צריך לעשות בשביל להחתים, אבל היא לא חתמה, ולכן אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט".

מתחם השוק הסיטונאי/ צילום:תמר מצפי

"בעסקאות האלה", מאשר גורם בשוק ההון, "הרבה פעמים אין הסכם כתוב. למה? כי הרבה פעמים בשלב של תחילת הדרך, כולם חוששים להעלות את זה. המתווך מעדיף לעבוד, לדבר, להבטיח, ובסוף לומר שזה היה מוסכם על כולם. בהרבה מאוד מהמקרים השאלות הן אם היו יחסי תיווך, ואם המתווך היה גורם אפקטיבי בעסקה.

"הבעיה היא שתיווך זה מקצוע קשה, כי המתווך עובד ועובד ולא מקבל כסף. ואז, כשיוצאת עסקה אחת מתוך מאה ניסיונות, בעצם התשלום שהוא מקבל בה מכסה לו את כל המקרים שבהם עבד בלי שתצא עסקה, ולמעשה עבד בחינם. מצד שני, זה שמשלם, תמיד מרגיש דפוק, למה העסקאות הקודמות שנכשלו צריכות לעניין אותו?".

39 מיליון שקל על מספר טלפון

נראה כי הדוגמה הקלאסית למקרה שבו נגזרו דמי תיווך מהסרטים היא המקרה של דב תדמור ז"ל, המנכ"ל האגדי של דסק"ש (כשעוד הייתה בשליטתה של משפחת רקנאטי). בשלהי שנות ה-90, זמן קצר לאחר שפרש מדסק"ש, עיין תדמור בשבועון הבריטי אקונומיסט וגילה שם ידיעה שלפיה חברת התקשורת הבריטית כייבל אנד וויירלס מבקשת למכור את חבילת המניות שהחזיקה אז בבזק - כ-20% ממניות החברה.

"לאחר קריאת הכתבה חשבתי: כיצד אני עושה פה עסק", שחזר מאוחר יותר תדמור, בעדותו במשטרה (במסגרת התיק הפלילי, זאבי-בזק, שהסתיים בזיכויו של זאבי). "הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר ללונדון ללורד ויינפלד, אישיות ידועה בכלכלה האנגלית. ביקשתי ממנו שיסדר לי פגישה עם מנהל כייבל אנד וויירלס. אבל הפגישה לא יצאה לפועל, כי מנהל החברה היה בחופש. פניתי לעו"ד מיכאל צלרמאייר, המייצג את החברה בישראל, שוחחנו בטלפון והוא אמר לי שקיימת אפשרות למכירה".

בינתיים, תדמור הבין מקריאה בעיתונות הכלכלית המקומית כי גד זאבי משחר לביצוע השקעות גדולות במשק. מבלי שהייתה לו בלעדיות מטעם המוכרת, וכשבאמתחתו מידע שהיה גלוי לעיני כול, הצליח תדמור לגבות מזאבי שכר טרחה פנטסטי - אופציות ל-5% ממניות בזק הנרכשות במחיר מופחת - שניתנו לו למעשה תמורת מספר הטלפון של אותו עו"ד צלרמאייר, שייצג כאמור את החברה בישראל.

הדמיית תחנת הכח IPM בבאר טוביה/ צילום: יחצ

לדברי תדמור, הוא העלה בפני זאבי את הרעיון לרכוש 20% ממניות בזק: "זאבי שאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי לקדם את העניין. הפניתי אותו לצלרמאייר, ולמעשה מאותו רגע לא הייתה לי מעורבות פעילה". לאחר ביצוע העסקה, בתחילת 2002, מימש תדמור את האופציה ומכר לזאבי את המניות ברווח אגדי של 39 מיליון שקל.

פחות או יותר באותה תקופה, שחזר יורם טורבוביץ' - ששמו הוזכר לאחרונה כמועמד ליו"ר בנק לאומי אך לבסוף הוא לא נבחר לדירקטוריון - את הצלחתו של תדמור: טורבוביץ', שתיווך בעסקת הענק שבה רכש נוחי דנקנר את אי.די.בי מידי משפחות רקנאטי וקרסו, קיבל עבור כך דמי תיווך של 20 מיליון שקל.

בשנים שלאחר מכן, בעיקר במהלך העשור הקודם, מי שכיכב כמתווך בעסקאות היה איתן אלדר, שב-2015 הורשע בפרשת הרצת מניות חברת מנופים של ג'קי בן זקן. אלדר תיווך למשל בעסקאות שביצעו צביקה בארינבוים ועמית ברגר - גם הם שני כוכבים מקומיים בשוק ההון של אותם ימים.

הכוכבים ואופי העסקאות אולי השתנו עם השנים, אך לכל אורך הדרך, עד היום, בולט בהן מאוד אלמנט אי הוודאות, שמוביל לכך שחלק לא מבוטל מהמהלכים הללו מסתיים בהכרעת בית משפט.

"מתווכים, להבדיל מבנקאי השקעות, בדרך כלל לא עובדים בצורה מסודרת", מתייחס לכך גורם בשוק ההון. "לרוב הם לא מחתימים את הגורמים הרלוונטיים, ובגלל זה גם נוצרים חיכוכים. בבנקאות השקעות זה הרבה יותר מסודר: יש הסכם כתוב, והעבודה היא מסודרת ומוגדרת, ולרוב גם לוקחת זמן, וכוללת עשרות פגישות".

מנגד, גורם הקשור לתחום מסביר כי "אתה, כמתווך, לא מעריך שיעשו לך תרגילים וינסו להתחמק מתשלום כשמדובר בגורמים כל-כך גדולים ובכירים בשוק, כך שהרבה פעמים נמנעים מלהעלות סיכומים כאלה על הכתב, וזה מזמין התחמקויות. רגע אחרי שהעסקה נסגרת, השותפים לעסקה שוכחים שהעסקה נסגרה בזכותו של אותו מתווך".

גם עו"ד זוהר לנדה, המייצג את מאנה בתביעתו נגד ארנה וגם את אייל שמיר (ראו מסגרת) תולה את האשם בהתנהלויות כפויות הטובה של הצדדים בעסקה. "דמי ייזום ותיווך הם לרוב נגזרת ישירה של היקף העסקאות", הוא אומר. "הסכומים האלה משולמים בתום העסקה ועשויים להגיע למיליוני שקלים רבים, ולכן, קורה לא פעם שסמוך להשלמת העסקה, הצדדים מנסים לגמד את התרומה של יוזם העסקה, ובהתאם את התמורה לה הוא זכאי. לא פעם אנחנו נתקלים בחברות שמנסות להתנער מהסכמים בטענה ש'מה בסך הכול הוא (המתווך) עשה? חיבר לי מישהו?'. בפועל, אלמלא פעולתם של אותם גורמים, העסקאות לא היו יוצאות לפועל, ובחלק מהמקרים הן אפילו לא היו נולדות".

סכסוכים מרכזיים בעולם התיווך

אייל שמיר נגד בריטיש ישראל
היקף דמי התיווך המבוקשים: 50 מיליון שקל

רו"ח אייל שמיר פנה לבית המשפט לאחר עסקת המיזוג בין בריטיש ישראל למליסרון שנערכה בשנת 2011 - מיזוג שהפך את מליסרון לשחקנית דומיננטית בשוק הנדל"ן המניב בישראל.

שמיר, רואה חשבון בהשכלתו, שימש בעבר בתפקיד בכיר בקבוצת החברות הפרטיות של יצחק תשובה, והוא מתמחה, לטענתו, בייזום ובהוצאתן לפועל של עסקאות בהיקפים גדולים. לדבריו, הוא זה שהכיר בין מנהלי שתי החברות ואף קיבל עמלה על השלב הראשון בעסקה - רכישת השליטה בבריטיש על-ידי מליסרון. אך על השלב השני בעסקה, מיזוג החברות, סירבו הצדדים לשלם לו עמלה בגובה 1.5% - שמסתכמת בלא פחות מ-50 מיליון שקל - כפי שלטענתו סוכם עימם. שמיר טוען, בתביעה שעדיין לא הוכרעה, כי הסיכום לא הועלה על הכתב לאחר שבשתי החברות ביקשו ממנו "לסמוך על הגינותן" בכל הנוגע לתשלום.

עו"ד גלי נוה-שטרן נגד קרן פימי
היקף דמי התיווך המבוקשים: 9 מיליון דולר

עו"ד גלי נוה-שטרן, לשעבר עורכת דין במשרדו של רם כספי, טוענת בתביעה שהגישה לבית המשפט בתחילת השנה, כי היא הייתה הגורם המכריע באחת העסקאות היותר ידועות שנעשו כאן בשנים האחרונות, זו שבה מכרה קרן פימי לאוריקס היפנית למעלה מ-20% ממניות אורמת, תמורת 630 מיליון דולר.

נוה-שטרן דורשת דמי תיווך של 9 מיליון דולר ובתביעתה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין גיורא ארדינסט ורן שפרינצק, היא טוענת כי פימי מנסה לחמוק מקיום הסכם לתשלום דמי התיווך שנחתם איתה.

על-פי התביעה, לאחר שקיבלה מפימי אישור לכך, פעלה נוה-שטרן לאיתור רוכשת, והיא שהכירה לקרן את אוריקס, שאיתה לא היו לפימי קשרים עד אז. בתביעה גם נטען כי כבר בתחילת הדרך הובהר לחברה כי נוה-שטרן מצפה לקבל עמלת תיווך, והיא אף ביקשה לסכם את שיעור העמלה ולחתום על הסכם מסודר. לטענתה, אף שבחברה לא חלקו על זכאותה ליהנות מדמי תיווך במקרה של עסקה, הם ביקשו לדחות את סיכום הפרטים המדויקים למועד מאוחר יותר.

בשלב מסוים, העסקה נכנסה להקפאה מסיבות הנוגעות לעניינים פנימיים באורמת - נוה-שטרן טוענת כי היא המשיכה לעקוב אחר הסוגיה במשך כל הזמן - עד שבמאי 2017 נודע לה כי נעשתה עסקה בין פימי לאוריקס, ללא ידיעתה. כשפנתה לפימי, נענתה לטענתה באופן "אגרסיבי וגס" תוך שהחברה התנערה מהתחייבויותיה הקודמות.

בפימי טוענים בתגובה, באמצעות עו"ד יואב רזין, כי מדובר בתביעה "מניפולטיבית ומופרכת, המדיפה ריח חריף של אופורטוניזם וחמדנות גרידא". לטענת החברה, הובהר לנוה-שטרן כי לפימי אין עניין להתקשר עמה בהסכם תיווך. בחברה מודים כי הבהירו לה שישמחו לקבל ממנה הצעה קונקרטית, וכי בשלב מסוים היא אכן העלתה את שמה של אוריקס כרוכשת פוטנציאלית, ואולם שינוי הנסיבות הפך את העסקה ללא רלוונטית, ובהמשך, כשהעסקה התאפשרה, היא נעשתה באמצעות בנק ההשקעות ג'פריס.

רועי אייזנמן נגד מלונות בראון
היקף דמי התיווך המבוקשים: 20 מיליון שקל

לאחרונה דווח ב"גלובס" על המקרה של רועי אייזנמן, בנקאי ההשקעות הדורש כעת דמי תיווך על עסקת המיזוג של מלונות בראון עם השלד הציבורי הרודיום - עסקה שאפשרה לחברת המלונות להפוך ציבורית, ולהיסחר בשווי של 325 מיליון שקל.

אייזנמן, שותף בבית ההשקעות אוורסט, ועד לאחרונה מנכ"ל מגדל השקעות, דורש עמלת תיווך של לא פחות מ-20 מיליון שקל - 6% מהעסקה כפי שהובטחו לו לטענתו - עבור החיבור שעשה בין בעלי מלונות בראון לבין רואי תמרי, בעל השליטה והמנכ"ל בשלד הבורסאי, הרודיום. בעלי חברת המלונות מסרבים לשלם את הסכום ומציעים לשלם לאייזנמן מיליון שקל בלבד. גם המחלוקת הזאת תסתיים קרוב לוודאי רק באמצעות הליכים משפטיים.

ווליו בייס נגד קרן אייפקס
היקף דמי התיווך המבוקשים: 12 מיליון שקל

חברת ווליו בייס, ששימשה על תקן בנק השקעות בעסקה שבה רכשה קרן אייפקס את הבעלות באתר השוואת המחירים זאפ תמורת 145 מיליון שקל, הגישה תביעה נגד קרן ההשקעות בטענה כי לאור הצלחת העסקה היא זכאית לעמלת הצלחה של 12 מיליון שקל.

מנגד, בזאפ טוענים כי התנאים למתן עמלת הצלחה לא התקיימו, שכן במסגרת העסקה אייפקס רכשה את מניות בעלי המניות הקיימים, ולא נכנסה לחברה דרך השקעה ישירה. "כוונת הצדדים בהסכם", נכתב בכתב ההגנה שהגיש עו"ד אייל רוזובסקי בשם זאפ, "הייתה שווליו בייס יסייע לזאפ במציאת משקיע שיזרים כספים ישירות לחברה, ורק אם יימצא משקיע כזה - תינתן עמלת הצלחה".

גיל קוטלר נגד לאומי פרטנרס
היקף דמי התיווך המבוקשים: 5 מיליון שקל

בתביעה שהגיש גיל קוטלר, לשעבר סמנכ"ל הכספים של גזית גלוב, נגד לאומי פרטנרס, החברה מכחישה כל קשר שלו לעסקה.

קוטלר טוען כי הוא תיווך ללאומי פרטנרס חתמים לבין קבוצת הנדל"ן האמריקאית CIM שהנפיקה אג"ח בישראל. לדבריו, הוא הציע לעופר גרינבאום, מנכ"ל לאומי פרטנרס דאז, לנצל את היכרותו עם השוק האמריקאי כדי להביא יזמים נוספים לגיוס בישראל, והשניים הסכימו כי הוא יקבל עמלה עבור כל הבאת "ליד" לחברה חדשה המעוניינת לגייס בישראל. בהמשך לאותו סיכום, לטענתו, הוא התחיל לחפש ולערוך ניתוחים על חברות, ובעת ג'וגינג משותף, הציע לגרינבאום את קבוצת CIM.

מנגד, לאומי פרטנרס, החברה האם של לאומי פרטנרס חתמים, טוענת כי ההנפקה הובאה בכלל על-ידי מתווכים שהיו בקשר עם החברה משנת 2012, ולכן קוטלר לא זכאי לתשלום כלשהו. "מדובר בתביעה מופרכת עד הזויה. האיש המציא סיפור בניסיון לקבל שלא כדין כספים על עסקה שמעולם לא היה מעורב בה ולא תרם לה מאומה".

חיים הייטנר נגד הולילנד קוסמטיקס
היקף דמי התיווך המבוקשים: 4 מיליון שקל

חיים הייטנר, לשעבר מנכ"ל תדיראן, נחשב לשחקן משמעותי בשוק התיווך גם כיום. הוא תיווך בעסקאות כמו רכישת השליטה בדש איפקס על-ידי קבוצת BRM שבשליטת אלי ברקת תמורת 630 מיליון שקל; רכישת מחצית מבגיר גרופ על-ידי פימי תמורת 160 מיליון שקל; מכירת מחצית ממפעל טלדור לקרן טנא תמורת 130 מיליון שקל, ועוד.

גם הייטנר לא תמיד נוהג לסכם בכתב את דמי התיווך המגיעים לו, ולטענתו, כפי שעולה מתביעה שהגיש לאחרונה, עד כה זה דווקא עבד לו. התביעה, שכפי שמוסבר בה היא הראשונה שמוגשת על ידו בנוגע לדמי תיווך, נוגעת ל-4% מעסקת רכישת חברת שיווק התמרוקים הולילנד קוסמטיקס על-ידי קרן טנא עוד ב-2008.

מדובר בעסקה שבה הקרן חזרה בה, תוך כמה שבועות מהמהלך, אך בהמשך, בעקבות פנייתה של הולילנד קוסמטיקס לבית המשפט, הוטל עליה לפצות את חברת הקוסמטיקה ב-10 מיליון שקל. כעת הייטנר דורש את חלקו לפי סכום העסקה המקורית, 4% מ-100 מיליון שקל, שהם 4 מיליון שקל, בעוד בחברה טוענים כי הוא זכאי ל-4% מסכום הפיצוי, כלומר 400 אלף שקל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתמקורבים ללבייב בחקירות, והוא במוסקבה. מה הוא ידע?