הנקראות ביותר

אכיפה בררנית? למה חוקרים רק את קשרי נתניהו ומוזס?

יחסי התן וקח, שיטת המקל והגזר או מה שאני קורא לו יחסי ה"ליטוף-זימבור", הם לחם חוקם של כלי התקשורת המרכזיים ● מי שמשתף איתך פעולה - פוליטיקאי, רגולטור, יועץ משפטי או חוקר משטרה - זוכה לליטוף ● הכוח וההשפעה סחררו את ראשיהם של העומדים בראש כלי התקשורת ושל עיתונאים שרכשו להם מעמד, ובלבלו אותם לחלוטין

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל / צילום: Reuters. POOL New
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל / צילום: Reuters. POOL New

1. אחרי החקירה האחרונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתקיימה לפני שבוע, אפשר לסכם כך את מצב הדברים: לפי רמת ההדלפות למקורבי המשטרה או הפרקליטות, שהולכת ודועכת באיכותה עם התקדמות החקירות, נראה שכבר אין מה לחדש. אחת משתיים: למשטרה נגמרו השפנים שהיא יכולה לשלוף מהכובע (סביר להניח), או שהיא שומרת את הקלפים צמוד לחזה. כך או כך, לפי אחת ההדלפות מסתמן שתיק 2000 (השיחות בין מו"ל ידיעות אחרונות ארנון מוזס לנתניהו) מגמגם ולא ייצא ממנו דבר, תיק 1000 הולך למרמה והפרת אמונים, שזו עבירת סל רחבה (ולא שוחד), ותיק 4000 ממשיך להיות "סגור" (מבחינת המשטרה, בינתיים). ההחלטה על הגשת כתבי אישום נתונה בידיו של היועץ המשפטי לממשלה, אף שכמה וכמה עיתונאים כבר החליטו מה צריך לקרות, הרי הם החוקרים, השופטים והתליינים, וכל שאר הגורמים הם בסך הכול שחקני משנה בסיפור הזה.

אחד מנושאי הליבה בתיקים 2000 ו-4000 הוא היחסים בין התקשורת לפוליטיקאים. אפשר להרחיב זאת גם ליחסים בין התקשורת לאישי ציבור בכלל - בין שהם פוליטיקאים ובין שהם רגולטורים או אפילו בכירים בסקטור הפרטי. בתיק 4000 כבר ירדה מהפרק התזה שלפיה אתר וואלה! היה סניף יחסי הציבור של נתניהו (וצריך לזכור שהשפעת וואלה! על השיח התקשורתי בארץ היא די נמוכה). מהבדיקה שלי ומבדיקות של אחרים אף התברר שהסיקור של נתניהו בוואלה! אף נטה להיות שלילי. אחרי שהתזה הזאת ירדה, צצה לה תזה חדשה: לא מדובר בכל הסיקור, מדובר בכמה ידיעות שנגנזו או עודנו.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, וכדאי שכל מי שעוסק בענייני התקשורת יסיר מעל פניו את מסכות הצביעות והתמימות: ראשית, ידיעות נגנזות וכותרות מעודנות כבדרך שגרה, בכל כלי תקשורת בישראל, מסיבות שונות ומגוונות, שמקורן בצדדים בעלי אינטרס (ואכן, לפעמים מה שעתיד להתפרסם אינו מדויק). שנית, יחסי התן וקח, שיטת המקל והגזר או מה שאני קורא לו יחסי ה"ליטוף-זימבור", הם לחם חוקם של כלי התקשורת המרכזיים. מי שמשתף איתך פעולה - פוליטיקאי, רגולטור, יועץ משפטי או חוקר משטרה - זוכה לליטוף. מי שלא משתף פעולה - הוא מושחת ומושא להתנגחויות ולביקורת חסרת פרופורציה.

הכוח וההשפעה סחררו את ראשיהם של העומדים בראש כלי התקשורת ושל עיתונאים שרכשו להם מעמד, ובלבלו אותם לחלוטין. במקום לבקר את השלטון, לחשוף שחיתויות, לנסות לתקן עיוותים, הם מדלגים מעל לבחירות דמוקרטיות ורואים בעצמם כלי לקבלת החלטות שיבוצעו באמצעות "חיילים נאמנים" בעמדות הציבוריות, או כאופוזיציה שצריכה להחליף את השלטון בכל מחיר. במקום לייצג את המציאות, הם הופכים למציאות עצמה ומעוותים אותה לחלוטין. לכן אני כותב תמיד שהתקשורת היא מתווך רע מאוד של המציאות. התוצאה היא אנטי-דמוקרטית בעליל. 

2. לאור הדברים האלה, צריך לבחון את השיחות בין נתניהו למוזס בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר של התנהלות תקשורתית רבת שנים ורבת פוליטיקאים, ולא - תהיה זו אכיפה בררנית לכל עניין ודבר. הנה דוגמה שתבהיר למה אני מתכוון: חוק "ישראל היום", או בשמו הרשמי, הצעת החוק "לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל" שקודמה במאי 2014. היה זה ניסיון שלישי באותן שנים להגביל את כוחו של "ישראל היום". על הצעת החוק היו חתומים איתן כבל (העבודה), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), אלעזר שטרן (אז התנועה, היום יש עתיד), אריאל אטיאס (ש"ס), יצחק כהן (ש"ס), אילן גילאון (מרצ), יואל רזבוזוב (יש עתיד) והשם המפתיע: איילת שקד (אז באופוזיציה, הבית היהודי, היום שרת המשפטים). למה מפתיע? משום ששקד נושאת די בצדק את דגל השוק החופשי וכמה שפחות רגולציה והתערבות ממשלתית. איך היא בדיוק נתנה אז את ידה להצעת חוק המתערבת ברגל גסה בשוק העיתונות? ומה זה בכלל "להגן" על מישהו מפני תוצאות של השוק החופשי? הרי זה נוגד לחלוטין את תפיסת עולמה (מה גם שרשות ההגבלים התנגדה להצעת החוק).

בכל מקרה, הצעת החוק גיבשה שני סעיפים עיקריים: האחד, איסור על הפצת עיתון יומי בחינם, והשני - חובת קביעת מחיר לעיתון ("מדפיס לאור יקבע לכל עיתון יומי בעל תפוצה רחבה מחיר מכירה לצרכן, המחיר לצרכן יודפס באופן בולט וברור בראש העמוד הראשון של העיתון".

לכל בר-בי-רב ברור היה שמדובר בהצעת חוק שנועדה להפסיק את הפצתו של "ישראל היום" חינם. במהלך נובמבר אותה שנה נערכה הצבעה במליאת הכנסת על הצעת החוק בקריאה טרומית, הצבעה שבעקבותיה פוזרה הכנסת והוקדמו הבחירות. הצעת החוק עברה ברוב של 43. 23 התנגדו, 9 נמנעו, 9 לא הצביעו והשאר נעדרו מהמליאה.

רשימת התומכים כוללת שורה ארוכה של חברי כנסת שקיבלו יחס מאוד מלטף מ"ידיעות אחרונות", שהיה המנוע העיקרי מאחורי קידום הצעת החוק. לא רק זאת, בחבורה הזאת יש לא מעט חברי כנסת שבימים כתיקונם אפשר למצוא אותם מלהגים בלהט על חופש הביטוי והצורך להגן עליו. הנה שמותיהם של כל התומכים: ממפלגת העבודה - מיכל בירן, עמר בר-לב, יצחק הרצוג, איתן כבל, אראל מרגלית, נחמן שי, איציק שמולי, סתיו שפיר; מהתנועה - ציפי לבני, עמיר פרץ, דוד צור, מאיר שטרית; מיש עתיד - קארין אלהרר, יעל גרמן, עפר שלח, רונן הופמן, בועז טופורובסקי, דב ליפמן, שמעון סולומון, רות קלדרון, יפעת קריב, יואל רזבוזוב; מישראל ביתנו - יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, אורלי לוי-אבקסיס, אביגדור ליברמן, לאון ליטינצקי, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, יאיר שמיר; ממרצ - אילן גילאון; מקדימה - שאול מופז; מרע"מ-תע"ל-מד"ע: מסעוד גנאים, אחמד טיבי ואברהים צרצור.

מי שהתנגדו הם בעיקר חברי כנסת מהליכוד ומהבית היהודי: מהליכוד - בנימין נתניהו, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, גילה גמליאל, ציפי חוטובלי, משה יעלון, ישראל כ"ץ, לימור לבנת, משה פייגלין, יובל שטייניץ; מהבית היהודי - אורי אורבך ז"ל, מוטי יוגב, זבולון כלפה, שולי מעולם-רפאלי, אורית סטרוק, ניסן סלומינסקי ויוני שטבון; מהעבודה - משה מזרחי; מיהודת התורה - מאיר פרוש; מיש עתיד - פנינה תמנו-שטה; ממרצ - זהבה גלאון (בניגוד לחברה מהסיעה שיזם את החוק, אילן גילאון) ומקדימה - ישראל חסון.

ודאי שמתם לב ששם אחד בולט נעדר מרשימת המצביעים: איילת שקד, שחתומה על הצעת החוק. שקד החליטה משום מה להיעדר מההצבעה (אגב, יחד עם נפתלי בנט). השנה היא אמרה: "תמכנו בחוק ישראל היום כי העיתון התעמר בנו, פשוטו כמשמעו... 'ישראל היום' לא היה עיתון ימני, הוא שירת אדם אחד. היום המציאות הזאת השתנתה". שקד גם סיפרה שב-2012, לפני שנבחרה לכנסת, ערך עמה העיתון ראיון אך גנז אותו.

כפי שכתבתי בעבר, שקד עושה עבודה טובה במשרד המשפטים, אבל האמירה הזאת שלה תמוהה ומקוממת בעיניי. היא אומרת שתמיכתה בהצעת החוק נבעה מכך שהעיתון ביקר אותה (בצדק או שלא בצדק - זה כרגע לא חשוב), ובכך היא רק מוכיחה שההתייחסות כולה אינה לגופו של עניין (וזאת שאלה עקרונית אם לאסור הפצת חינמונים) אלא אישית ותלויה בשאלה איך מסקרים אותי בעיתון. אם "ישראל היום" היה מחבק אותה, הרי לא היה עולה בדעתה לתמוך בחוק. היא גם לא הזכירה במילה את החיבוק היחסי שקיבלה מ"ידיעות אחרונות", במה שנראה לכאורה כיחסי תן וקח קלאסיים (לא צריך הסכמים חתומים בשביל זה. כולם מבינים את כללי המשחק).

3. השורה התחתונה היא פשוטה מאוד: תיק 2000 איננו יכול לעמוד בפני עצמו. כשדנים בו, יש להביא בחשבון את הסיפור של הצעת החוק הזאת, שלטעמי ממחיש באופן הכי בוטה את שיטת הליטוף-זימבור בתקשורת. כל ראשי מחנה התומכים בחוק הזה קיבלו יחס מלטף חריג ב"ידיעות אחרונות" - מאיר לפיד ועד איתן כבל. כבל אמנם נחקר באזהרה בסיפור הזה, אבל נדמה שזה היה רק כדי לסמן "וי" בעקבות הביקורת הציבורית. חקירה רצינית הייתה הרבה יותר מקיפה, כוללת הרבה יותר ח"כים ובודקת מה היחס שקיבלו בתמורה להצבעתם. כמובן, יש פה גם עניין כלכלי, כי זה חוק כלכלי, שעשוי היה להיטיב עם עיתונים אחרים, לא רק "ידיעות אחרונות".

למה הרשויות החוקרות לא מטפלות בזה באינטנסיביות במקביל לטיפול שלהן בתיק 2000? אין לזה תשובה טובה, חוץ מהתשובה הכללית של אכיפה בררנית.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות