שי באב"ד חושף את יחסי התן וקח בין עיתונאים לאישי ציבור

מנכ"ל האוצר כתב בדם לבו דברים מאוד לא שגרתיים, מאוד לא אופייניים לפוליטיקלי קורקט של מנהלים כלפי חוץ • הדברים הללו הם בלי פילטרים וחושפים במידה רבה את ערוותם של כל אחד מאיתנו שנמצא במקצוע העיתונות • פרשנות

הדברים שכתבתי פה בשבוע שעבר ("כך עושים רצח אופי למועמדים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, שמגיעים היישר מהסקטור הפרטי"), נפלו על אוזניים קשובות, ולא מעט מאלו שעברו ובאו דרך הסקטור הציבורי הזדהו איתם. אחד מהם הוא מנכ"ל האוצר, שי באב"ד. הוא כתב בדם לבו דברים מאוד לא שגרתיים, מאוד לא אופייניים לפוליטיקלי קורקט של מנהלים כלפי חוץ, הן בסקטור הפרטי והן בסקטור הציבורי. זאת ואף זאת: הוא כתב דברים שבדרך כלל נוהגים לומר רק בחדרי חדרים, כשאין בסביבה עיתונאים או מדליפים - ומכאן חשיבותם הרבה. הדברים הללו בלי פילטרים והם חושפים במידה רבה את ערוותה של התקשורת, ערוותם של כל אחד מאיתנו שנמצא במקצוע העיתונות.

באב"ד עמד בראש ועדת האיתור לבחירת מועמדים לראש רשות שוק ההון, ביטוח ופנסיה. מה שהקפיץ את באב"ד היה תיאור באחד העיתונים כאילו אנחנו חיים בעידן של "חתלתולים" בממשלה כשהכוונה היא, בין היתר, ליועץ המשפטי לממשלה, המפכ"ל, הרמטכ"ל וגם הבחירה העתידית ברשות שוק ההון, עידן של "פקידים שפלי רוח, צייתנים וכנועים".

באב"ד מדבר באופן כללי על מחסור במנגנונים של איזון, פיקוח ובקרה אצל עיתונאים ובענף התקשורת. "אג'נדה הפכה לדבר שגור בקרב חלק מהעיתונאים, ואם בעבר היה ניסיון להסוות אותה בתוך הטקסט, הדברים נכתבים כיום בצורה ישירה ומפורשת", הוא כותב בצדק רב. "בשם 'חופש הביטוי' המהוה ערך ייסוד בחברה הישראלית, הגבול בין ביקורת לגיטימית, נוקבת וקשה, לבין אג'נדה מתריסה ומכפישה שאינה לגיטימית - שלעיתים רבות אף מבוססת על עובדות לא נכונות - מטושטש מאוד. ולאור היעדר אותם מנגנונים, ההחלטה על היכן עובר הגבול נשארת בידי הכותבים עצמם".

כמי שהוביל כמה וכמה ועדות איתור לתפקידים בכירים, באב"ד מסמן את הבעיה: "התופעה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם היא הקושי הרב להביא אנשים טובים וראויים לתפקידים בכירים. יש מוטיב אחד מרכזי שחוזר: החשיפה התקשורתית השלילית והמחירים בגינה. לא הירידה בתנאי השכר, לא הטוטאליות וההתמסרות לתפקיד, לא המחירים האישיים והמשפחתיים שאותם נדרשים לשלם וגם לא הקשיים האובייקטיביים הניהוליים שיש במגזר הציבורי מרחיקים את המועמדים - למרות שבוודאי גם הם מהווים שיקול.

"באופן חד ומובהק, השיקול המרכזי הינו ה'ויה דולורוזה' התקשורתית שאותה עובר המועמד עד המינוי, אם בכלל ייצא אל הפועל, וכמובן החשיפה והסיקור במהלך התפקיד. מעדות אישית, כנגד טיעון הזה רק תחושת השליחות והסיפוק האדיר בלשנות ולהשפיע בתפקידים כל כך מרכזיים וחשובים לחברה ולמדינה שלנו יכולה להועיל".

באב"ד מביא את הוועדה האחרונה שהוא עמד בראשה למציאת מחליף לדורית סלינגר: "הסיקור התקשורתי של ועדת האיתור הדיף ריח רע של ניסיונות התערבות... חלק מהשמות שעלו בתקשורת כמועמדים מובילים לתפקיד - כלל לא הגישו מועמדות וכלל לא רצו בתפקיד. חלק אחר חשב להגיש מועמדות ולאור הפרסומים הודיע חד-משמעית שאין בכוונתו להגיש מועמדות כלל. היו כאלה שהוועדה פנתה אליהם כדי שיגישו מועמדות, אבל הם הודיעו שאינם מוכנים. התקשורת עלתה כסיבה מרכזית".

וכאן עובר באב"ד לאחת הבעיות הענקיות של התקשורת הישראלית וזו פעם ראשונה שמנהל בסקטור הציבורי מודה בזה במפורש: יחסי תן וקח עם עיתונאים. "מתוקף תפקידי אני קורא חדשות לבקרים עד כמה לא טוב פה, ועד כמה אנחנו הפקידות הבכירה עושה הכול לא בסדר, במיוחד כשאנחנו לא משרתים אג’נדה של עיתון/כתב מסוים או לא שומרים, כמו שהוסבר לי יותר מפעם אחת, על הקשר החשוב וה'חם' עם התקשורת תוך מתן ידיעות בלעדיות באופן שוטף - 'משביעו שבע' שיש לצערי בין חלק מהפקידות לתקשורת, וכשאתה במסגרת הקשר 'מרעיבהו רעב', ובמקרה אתה לא משרת את האג’נדה, המעבר מגופו של עניין לגופו של אדם נעשה בקלות בלתי נתפסת בעיניי ובן-לילה הפקיד המדובר הופך ל'זן חתלתולי של פקידים שפלי רוח צייתנים וכנועים'".

אני כותב פה לא פעם על היחסים המסוכנים האלה לדמוקרטיה, יחסים שהתקשורת כמובן מנסה להסתיר אותם ככל יכולתה: לפעמים התקשורת מקדמת מועמד כזה או אחר לא בגלל שהוא מוכשר כל כך, אלא רק בגלל שהוא יעשה את דברם של העיתונאים. שיהיה צייתן לעיתונאים, שיהיה כנוע לעיתונאים והם יספקו לו מאמרים נחמדים ומלטפים בתמורה. זה שוחד ושחיתות עיתונאית לכל עניין ודבר.

והשורה התחתונה של באב"ד: "אנחנו לא יכולים מחד להלין על כך שאנשים טובים לא רוצים לבוא למגזר הציבורי, ומאידך שאלה יהיו כללי המשחק. אני לרגע לא משלה את עצמי וגם לא מאמין שאנחנו חסינים מביקורת. להפך, הביקורת והשקיפות לציבור הן ערך עליון בעשייה ציבורית, והדיון הציבורי לגופו של עניין חשוב וראוי מעין כמוהו. אך כשהגבול נחצה והדיון מובל מאג'נדות במקרה הטוב, או משנאת חינם והכפשות אישיות מיותרות במקרים שלצערי כל כך שכיחים, אנחנו מפספסים את הדיון החשוב ועוברים לדיון צהוב. זה אולי מוכר יותר עיתונים אבל לא מקדם אותנו מקצועית לשום מקום, ובעיקר מרחיק הרבה אנשים טובים בלקחת חלק בעשייה כל כך משמעותית וחיונית לחיים שלנו כאן". 

צרו איתנו קשר *5988