הנקראות ביותר

השימוש בדלק יימשך - אין ברירה

פגיעה בתעשיות הפטרוכימיה תביא לפגיעה בכלכלה הישראלית ובתעסוקה

מתקני אחסנת דלקים / צילום: שאטרסטוק
מתקני אחסנת דלקים / צילום: שאטרסטוק

הטריק הראשון בספר השיווק הפוליטי נקרא "מי בעד?". זהו תעלול רטורי פשוט אך יעיל להפליא, בו הפוליטיקאי מסמן את עצמו בלבו של קונצנזוס - אמיתי או מדומיין - ומאתגר את יריביו להתנגד לו. לכאורה מדובר בפעלול לגיטימי, אבל בפועל הנזק הנגרם כתוצאה מרידוד השיח, הדרת דעות שונות והתעלמות ממורכבויות - יכול להיות אדיר.

נושא אחד שפוליטיקאים ברמה הארצית וברמה המקומית מתמידים לנופף לגביו בעמדה ה"נכונה", לעתים תוך התעלמות המציאות, הוא איכות הסביבה. פוליטיקאים שאינם בקיאים בחומר המקצועי הרלוונטי מתדהרים פתאום בנוצות ירוקות ויוצאים להתסיס את ההמונים נגד אויב מדומיין. אנחנו רואים את זה במלחמה שהכריזו אותם נבחרי ציבור פופוליסטיים על תעשיית הדלקים והכימיה, למשל במפרץ חיפה. הבעיה היא שהם ישיגו בדיוק את התוצאה ההפוכה ובדרך יפגעו קשות בביטחון הלאומי, בכלכלה ובפרנסתם הישירה של אלו שאיתם הם ביקשו להיטיב.

מומחים רבים מסכימים שהביקוש לדלקים צפוי לגדול בשנים הבאות. מקורות אנרגיה חלופיים לעולם לא יצליחו לספק את כל הביקושים בצורה אופטימלית. קחו לדוגמה את תחום הרכב: כיום נוסעות על כבישי העולם כשני מיליון מכוניות חשמליות, כמות זניחה ביחס למעל למיליארד וחצי כלי רכב. מה גם ששוק מכוניות הנוסעים מהווה רק כ-18% מהביקוש הכולל לנפט, כך שגם אם תתרחש איזו פריצת דרך טכנולוגית ומספר המכוניות החשמליות יזנק ל-50 מיליון, ההשפעה על הביקוש לדלק תהיה קטנה כאשר עיקר הביקושים בתחבורה יגיעו מתעופה וספנות.

את הביקוש לדלקים בישראל ממלאות בין היתר התעשיות הפטרוכימיות, שלא רבים יודעים, אבל להן מקום מרכזי בחיינו. 95% מהסחורות המיוצרות - מתרופות ועד רהיטים - מתבססות על פטרוכימיקלים. חיסול התעשייה הפטרוכימית יחסל גם את הייצור של אותם מוצרים בישראל ויפגע בכלכלת המדינה וברווחה של כולנו. הסתמכות על ייבוא מחו"ל של דלקים וכימיקלים הוא מתכון לאסון. אי אפשר להפקיד נכס לאומי ראשון במעלה כמו משק האנרגיה הישראלי לחסדיהן של אומות העולם. עצמאות אנרגטית היא אחד מעמודי התווך של תפיסת הביטחון הלאומי הישראלית, כלל ברזל, אבל מה זה לעומת פריימריז מתקרבים?

עם כל הרצון הטוב, לא ניתן עדיין להסתמך על אנרגיות מתחדשות, שאספקתן אינה סדירה. הרוח לא נושבת כל הזמן באותה עוצמה וגם השמש לא זורחת מסביב לשעון. האם על זה ניתן לבסס פעילות של בתי חולים, מערכות תחבורה וכל השירותים החיוניים במדינה? ברור כי הסתמכות על גז טבעי ללא שום גיבוי וללא יכולת לבנות מאגרי חירום היא בעייתית בישראל ותחייב המשך הסתמכות על דלקים. הפתרון הנכון, החכם והשקול הוא שילוב של מספר מקורות, ולא חיסול התעשייה.

ומה בדבר פליטת המזהמים עליהם הפוליטיקאים מלינים ללא הבנה? הם לא מספרים שיש בתחום הזה התפתחות גדולה בשנים האחרונות. בישראל הושקעו מיליארדים בפיתוח טכנולוגיות ואמצעים להפחתת הזיהום וההצלחה עצומה. התעשייה המודרנית מודעת יותר ומזהמת הרבה פחות. המשך פיתוח התעשייה אינו עומד בסתירה למגמה העולמית, התשובה ברורה - יש לתמוך ולפתח את תעשיית האנרגיה והפטרוכימיה ולהעביר אותה לטכנולוגיות מודרניות דלות פליטות. בעולם המערבי ברור כי בעשורים הקרובים תימשך ההסתמכות על מתקנים תעשייתיים שמותאמים לדרישות הסביבתיות ובהם נעשה שימוש בדלקים.

אולי במקום להילחם בתעשייה, עדיף להשקיע את המשאבים בפיתוח טכנולוגיות נוספות לצמצום הפליטות גם בתחומים נוספים? חבל, זה מורכב וקשה להסביר את זה למצביעים. נראה, אולי אחרי הבחירות.

■ הכותב הוא מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות