הנקראות ביותר

זה לא הפקיד, זאת השיטה

איך כמעט חסכנו 12 מיליון אירו ותקענו את נוסעי הרכבת בתחנה

רכבת ישראל / צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
רכבת ישראל / צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

כדי להבין למה אין היום מספיק רכבות במדינה, צריך להיכנס לרגע לראשו של איש האוצר. שלמה, כך נקרא לו לצורך הסיפור. הוא בכיר באגף החשב הכללי בירושלים. הוא לא מגיע לעבודה ברכבת, כי בישראל אין עדיין רכבת שיכולה להגיע לבירה בזמן סביר. הקלת הגודש בכבישים, עידוד המעבר לתחבורה ציבורית ודאגה למתן שירות אמין ונוח לציבור הנוסעים - כל אלה נושאים ציבוריים חשובים בעיניו, אבל הם אינם תמריצים שיסייעו לו להצליח בתפקיד ולהתקדם הלאה. מה שמצופה משלמה לעשות הוא להראות שחסך למדינה כסף וששמו לא הופיע בדוחות מבקר המדינה. חוץ מזה יש לו גם אגו. לאדם בוותק ובמעמד שלו, מותר שיהיה אגו. לפעמים זה גם הכרחי.

בסוף השנה מגיעים בכירי הרכבת לפגישה עם שלמה שלנו ומבקשים את אישורו לרכוש 54 קרונות רכבת. הם מסבירים לו שיש צורך דחוף ברכש הקרונות, כי או-טו-טו תידרש הרכבת להעביר כמעט 60 קרונות מהקווים הקיימים לטובת הקו החדש לירושלים. הם מסבירים לו, שלוקח שנה מיום ההזמנה ועד שהקרון מתחיל לנוע על המסילה ומציינים שכבר הסכימו להתפשר על הדרישה המקורית שלהם, שעמדה על 87 קרונות.

שלמה מקשיב ומבין - אבל לא מאשר את הבקשה. הוא מסכים לשלם רק על 48 קרונות ואומר לרכבת שאם הם כל כך צריכים את 54 הקרונות האלה, שיתאמצו עוד קצת. "תגידו לספק שיעשה לכם הנחה ושייתן לכם 54 במחיר של 48" הוא מבקש. אבל הספק לא מוכן לתת הנחה והחבר'ה מהרכבת חוזרים לשלמה אחרי כמה חודשים בידיים ריקות. וכך, במקום להזמין 54 קרונות בסוף 2017, הרכבת הזמינה 48 קרונות שיגיעו לכאן לקראת פסח הבא.

האם אלפי הנוסעים המתוסכלים שנשארו בלי רכבת ויצטרכו לבלות שעות בפקקים ברכב פרטי יעריכו את הניסיון של שלמה לחסוך 12 מיליון אירו לקופת המדינה? סביר להניח שלא. אבל שלמה לא פעל אחרת מכפי שפעלו כל קודמיו בתפקיד. כולם התייחסו לדרישות הרכבת כמנופחות וכולם ניהלו עם הרכבת מקח וממכר של חנות מכולת. ב-2016 הרכבת עשתה עבודה יסודית ומצאה שיחסרו לה 170 קרונות עד 2020. האוצר אישר 93. אם היו מאשרים לרכבת כבר אז לרכוש את מלוא הכמות שביקשה - לא הייתה נוצרת היום שום בעיה. אבל זה לא קרה והפקידים שדנו בבקשה התקדמו בינתיים הלאה וסימנו לעצמם 'וי' על הכסף שחסכו למדינה.

הרכבות המשיכו לנוע והנוסעים המשיכו לקטר. אבל קיטורים לא עולים כסף וקטרים - כן. גם הפעם שיער שלמה מן הסתם לא יקרה שום דבר. תחזיות האימים לא יתגשמו והרכבות ימשכו לנסוע. הוא לא יכול היה לדעת שתיווצר מצוקה אמתית וקשה. הוא עשה מה שכל קודמיו עשו וקיווה לטוב. כך, מה לעשות, עובדת השיטה.

צריך לומר גם ביושר שכסף הוא לא השיקול היחיד כאן. מול עיניו של שלמה שלנו עומדת העובדה שהקרונות שהרכבת מבקשת הם במסגרת עסקה בעייתית, שנמתחה עליה ביקורת חריפה בדוחות מבקר המדינה. מדובר בהסכם מ-2010, שנתן בלעדיות לספק מסויים ושבכל פעם הרכבת מבקשת להזמין ממנו עוד ועוד קרונות.

שלמה וחבריו באוצר היו רוצים לראות ספק חדש שמצטרף, אבל ההסכם עם הספק החדש מתעכב בגלל עתירות משפטיות ובינתיים השימוש ברכבת הולך וגואה ומחריף המחסור הזמני בקרונות. תוסיפו לכך את העיכובים בפרויקט הקו החשמלי הראשון לירושלים ואת חוסר הוודאות שיוצרים העיכובים האלה על כל שאר הפרויקטים ותוכניות העבודה של הרכבת ותקבלו תמונה מורכבת ומאתגרת במיוחד.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתהתקפה, כי אין ברירה