הנקראות ביותר

השדות עולים באש, ולמדינה לא בוער

במקום לשאת את החקלאים על כפיים עד הבנק עם הפיצויים - עושים להם את המוות

חייל צה"ל לצד עפיפון טרור ברצועת עזה / רויטרס
חייל צה"ל לצד עפיפון טרור ברצועת עזה / רויטרס

כדי להיות חקלאי במדינת ישראל אתה צריך להיות או נאיבי או טיפש. כדי להיות חקלאי בגבול הדרום או הצפון, צריך להיות מטורף עם תעודות. לא רק כשאתה משמש כחומה אנושית ובשר תותחים, אם חלילה השדות שלך נפגעו מטיל או עפיפון תבערה ונשרפו, או היבול לא נקטף בגלל שפועלים לא יכלו לצאת לשטח מפאת המצב המתוח, במקום לשאת אותך על כפיים עד הבנק עם הפיצויים, המדינה תעשה לך את המוות ותביא אותך לפת לחם עד שתקבל ממנה חלק ממה שמגיע לך.

כמעט ארבע שנים מלאו למבצע צוק איתן וישנם כמה מבין חקלאי הנגב המערבי, שספגו פגיעות ישירות - ובעיקר עקיפות לגידולים שלהם, שחיים מהלוואות. לחלקם נשלחו שמאים שנה, ושנה וחצי אחרי הגשת תביעת הפיצויים, וחלקם הגדול נדרשים להחזיר את המקדמות שקיבלו ממס רכוש, עם הצמדה וריבית עד שעניינם יידון בוועדות ערר, כי נקודת המוצא היא ש"כולם רמאים".

שדיאור אברהמי, חקלאי ממושב מסלול, הגיש תביעה על נזק של 600 אלף שקל שספג. הוא קיבל מקדמה של 50% ולפתע נדרש להחזיר את הסכום כולל ריבית והצמדה תוך 14 יום לפני שיעוקל רכושו. כדי לשרוד שדיאור לקח הלוואות, חי מהיד לפה, וכמו חקלאים אחרים שקיבלו דרישות החזר תמוהות כאלה, ערער על ההחלטה.

ארבע שנים חלפו מ"צוק איתן" ו-321 עררים על פיצוי נזק שנגרם במהלך המבצע עדיין לא התבררו ברשות המסים. החקלאים לוקחים הלוואות, והוועדות, כשהן סוף-סוף מתכנסות, עובדות בעצלתיים. אגב, 50 עררים מ"עמוד ענן", שפרץ שנתיים לפני, עדיין לא התבררו.

למה זה קורה? כי מדינת ישראל מזלזלת באזרחיה. שתי וועדות פועלות באיזור הדרום, בכל ועדה שלושה אנשים, שמתכנסים כל כמה שבועות במקרה הטוב. פעם אחד מהם חולה, פעם מישהו בחו"ל, ובגלל השנים שחולפות, תוקף המינוי שלהם מסתיים וצריך למנות מחליפים. לא פלא שחקלאים מחכים כבר שלוש שנים שמשהו בעניינם יזוז.

להגדיר את המצב הזה חלמאות, תהיה מחמאה למקבלי ההחלטות. ההגדרה הנכונה למצב האבסורדי הזה, שבו אנשים צריכים להיות משועבדים לבנקים בגלל ביורוקרטיה טיפשית, היא זלזול ורעות רוח כלפי אנשים שנפגעו פעמיים - גם סבלו נפשית ממוראות המלחמה וחטפו מכה כלכלית קשה בגללה.

ליבי-ליבי לחקלאים נפגעי טרור העפיפונים החדש, על התיירנים בעוטף שסוגרים את הצימרים שלהם בגלל ההפגזות או צעדות שיבה, על בעלי האטרקציות בצפון שלא נכללים ברשימת הנפגעים החייבים בפיצוי מהמדינה, כי קטיף דובדבנים נשמע למישהו שם כמו תחביב של תמהונים ולא פרנסה.

אז לכו תרוצו אחרי השמאים שיגיעו באיחור לא אלגנטי לבדוק את הנזק אחרי שכבר התחילה העונה הבאה, אחר כך תלכו עם טפסים ממשרד למשרד, תחכו לוועדות, תמרטו שערות וכשתקבלו מקדמה, תצטרכו להחזיר אותה עם ריבית.

תושבים סמוכי גבול פגועים ומאוד יקרים. אין לכם מושג כמה העתיד שלכם פסימי: חלק מהתביעות שהוגשו במלחמת לבנון השנייה ב-2006, הגיעו לקו הסיום ב-2016. כי לכם בוערים השדות, ולרשות המסים לא בוער כלום.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתהכנסת מציגה: פיזוזים במקום פריפריה