הנקראות ביותר

פחות רגולציה - יותר שחיתות

הלקח מתיק 2000: הסרת האסדרה לא מביאה בהכרח לשוק חופשי ומתפקד

בנימין נתניהו ונוני מוזס / איור: גיל ג'יבלי
בנימין נתניהו ונוני מוזס / איור: גיל ג'יבלי

"תסתכל לי בעיניים", פנה נוני מוזס לבנימין נתניהו והבטיח לעשות כל מה שנדרש כדי שבן-שיחו יהיה "ראש ממשלה כמה זמן שירצה" - כך לפי החשדות שהציגה המשטרה ביחס לתיק 2000. נתניהו, מצדו, לא נשאר חייב, ובנאום שנשא מיד לאחר פרסום המלצות המשטרה נגדו חשף גם מעורבות אינטנסיבית שלו בענייני ערוץ 10.

נוח לומר שכל התיקים מובילים בסוף לעניינים הקשורים בתקשורת וביחסים האובססיביים בין מי ששולטים בה ועוסקים בה לבין נתניהו, אבל יש הבדל מהותי בין פרשת מוזס לבין ענייני ערוץ 10 ואפילו חוק "ישראל היום". ההבדל הוא בין עניינים הנדונים מתחת לשולחן לבין אלה הנדונים מעליו.

שוק העיתונות המודפסת הוא שוק שאין עליו רגולציה. אין צורך ברישיון כדי להקים עיתון, אין פיקוח מצד רשות שלטונית.

לעומת זאת, בשוק הטלוויזיה אסור לשדר בלא רישיון. מערכת הכללים הדוקה ומתקבלת בחקיקה ראשית ובחקיקת משנה, ולכן חייבת לעבור דרך ועדת הכלכלה של הכנסת, משרדי התקשורת, המשפטים והאוצר או רשויות הרגולציה, כמו הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.

לרגולציה הזאת יש הרבה מאוד חסרונות. היא מסורבלת ולא יעילה, לא עודכנה שנים רבות והובילה להתערבות יתר של פוליטיקאים בקביעת הכללים.

אבל אם מסתכלים על שוק העיתונות המודפסת מול שוק הטלוויזיה, אי-אפשר שלא לראות את ההבדלים. מערכות הכללים, על כל חסרונותיהן, הצליחו פחות או יותר לאפשר עצמאות של חברות החדשות של הערוצים המסחריים, לעומת מה שמתגלה בתיק 2000, בנוגע למתרחש בקבוצת "ידיעות אחרונות" ומה שהתגלה בעת שפורסמו מועדי השיחות התכופים בין נתניהו לבין שלדון אדלסון ועמוס רגב שהיה עורך "ישראל היום". דווקא ללא רגולציה, השוק הופך להיות יותר מושפע מאינטרסים פוליטיים ויותר מושחת.

יתרה מזאת, שוק הטלוויזיה מקיים היום 3 מתחרים מסחריים ועוד ערוצים ייעודיים קטנים ושונים. לעומת זאת, מסתבר כי בשוק העיתונות הכתובה, עם כל הפנטזיות על כך שבהיעדר התערבות תיווצר תחרות, זה לא קורה. מדובר בשוק קטן מדי, שאי-אפשר לעשות למוצריו יבוא מקביל ושאופי המוצר שהוא מייצר גורם לו להיות בעל נטיות לריכוזיות.

אבל החשוב אולי מכל - את הפיקוח על שוק הטלוויזיה עושים, פחות או יותר, באור. בדיוני מועצת הרשות השנייה או בוועדת הכלכלה של הכנסת, באמצעות תזכירים ומסמכים החשופים לביקורת מבקר המדינה וחוק חופש המידע. לעומת זאת, את הדילים המסריחים בנוגע לשוק העיתונות הכתובה עושים בחושך, ואלמלא מתרחש נס בדמות עד מדינה כמו ארי הרו, הציבור אינו יודע עליהם.

בימים אלה ממש מתקיימים דיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת בנוגע לתיקון חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שהחל מרצון להציל את ערוץ 20 והופך אט-אט למחדל רגולטורי שישנה במובנים רבים את הפיקוח על שוק הטלוויזיה. מעבר להליך השערורייתי, החפוז והלא מבוסס שלו מתנגדים כל הגורמים המקצועיים הנחת היסוד שעליה מתבססים הדיונים האלה היא שאם רק יוסרו חסמים וכללים, תפרח כאן תחרות.

המלצות המשטרה וההדלפות מחקירות תיקי נתניהו מוכיחות שכל הקונספציה הזו שגויה: לא רק שתחרות לא תצמח פה, הרחקה של תהליכי קבלת ההחלטות מהרגולטור ומוועדת הכלכלה של הכנסת - לא מובילה בהכרח לשוק מתפקד באופן נקי - אלא להשחתה.

נכון, לא צריך לרוץ ולעשות רגולציה על עיתונים, אבל לפני שרצים להוריד אותה משוק הטלוויזיה, כדאי לחשוב שוב ולשאול את עצמנו - האם גם כאן, יש מי שמושך בחוטים מאחורי הקלעים?

■ הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. 

*** גילוי מלא: הכותבת היא מחברת הקוד האתי של "גלובס". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתדיני התחרות משנים את פניהם