השלטון כאופוזיציה

משאל העם ביוון הוא תרגיל אבסורדי בהתחמקות מאחריות מצד סיריזה

יוון במשבר / צילום: רויטרס
יוון במשבר / צילום: רויטרס

‫מה לנו עניין דמוקרטי יותר ממשאל-עם, ועוד משאל-עם באתונה. כשהעם נקראים להניף את ידיהם (כן, העם "הם", לא "הוא"), אי אפשר להתלונן על התוצאות. המנדט ישיר ומפורש, ומי יוכלו לחלוק על תבונתם של העם. סוקרטס? נו, באמת, הוא טיפטף כל כך הרבה רעל, לפני שטיפטפו קצת אל כוסו.

‫בשבוע הבא ינהרו היוונים אל כיכרות השוק שלהם, ויחליטו מאיזה צוק הם רוצים לקפוץ, ואל איזו תהום הם רוצים להגיע.

‫לבנו יוצא אל היוונים, מפני שלרובם הגדול לא היה מושג באיזו מידה ארצם היתה רקובה ומושחתת ועצלה. הם לא ידעו שהשגשוג של תחילת העשור שעבר היה אחיזת-עיניים, שממשלתם לוותה מכל הבא ליד, שהבנקים שלהם כרעו תחת חובות רעים; הם לא ידעו, ואל-נכון לא התעניינו במיוחד, שהכסף, המממן את חייהם הנוחים יחסית הוא כסף שמישהו אחר יצר והשתכר. ככה זה עם כסף אמתי, הוא משקף את סך כל העבודה והתפוקה של מישהו.

‫רבע טריליון דולר יצקה אירופה אל החבית היוונית, לפני שהתברר לה כי אין שם תחתית, רק דיוגנס אחד, ציניקן מושבע, חובב עוני ושונא מוסכמות, שהאקט הציבורי הראשון של חייו היה להרוס את ערך המטבעות שהנפיק אביו בשביל עיר מולדתו. דיוגנס גורש, עבר לאתונה, ועשה כמיטב יכולתו להרוס את ערכיה הבורגניים, יהיה איפיונם הראוי אשר יהיה.

מן השוליים הסהרוריים

‫דיוגנס התגורר בחבית ללא תחתית, ממש כמו אלכסיס ציפראס, הפרחח קורא קריאות-הביניים, שבבחירות האחרונות לפני ההתמוטטות, ב-2009, קיבלה מפלגתו 5% של הקולות. נבלת הכלכלה היוונית היתה מקור צמיחתה המהירה: כמעט 17% במאי 2012, כמעט 27% ביוני 2012 (אכן, חודש אחר חודש באותה השנה), 36% ויותר ב-2015. ‫דילוגיה של "סיריזה" משוליה הסהרוריים של הפוליטיקה היוונית עד השלטון היו המראה ההפוכה של הצלחות יוון. היא היתה מפלגת ההתמרמרות הלאומית. היא העניקה פטור מחשבון נפש.

‫מדוע זה יצטרכו היוונים להפשיל שרוולים ולעבוד, אם אפשר להאשים את הנאצים ההם, אלה המחופשים לגרמנים דמוקרטים. אחד החשבונות המוטרפים של יוון מראה, כי לאמתו של דבר גרמניה חבה לארצם יותר ממה שארצם חבה לנושיה (לא זה המקום לדון בייסוריה האמתיים של יוון במלחמת העולם השניה, חטטו נא במעיהאנציקלופדיה הסמוכה).

פוליסת ביטוח

‫יוֿון היתה זקוקה מלכתחילה לאירופה הרבה יותר ממה שאירופה היתה זקוקה ליוון. היוונים נכנסו למה שנקראה אז "הקהילה האירופית", ב-1981. זה היה רק שש שנים וחצי לאחר חידוש הדמוקרטיה היוונית.

‫בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, יוון היתה חרפת אירופה, דיקטטורה צבאית ברוטלית, שהנהיגו רוב הזמן קולונלים משכילים רק למחצה. החברות בקהילה האירופית נועדה להעניק פוליסת ביטוח מפני חזרה אל משטר צבאי. אגב, לא רק ביוון, כי אם, כמה שנים אחר כך, גם בספרד ובפורטוגל. אבל במקרה של יוון, אירופה נחפזה מאוד. הפורטוגלים, לשם השוואה, חיכו 12 שנה.

‫אירופה חששה לא רק מפני הימין היווני הקיצוני, אלא גם מפני השמאל הקיצוני, זה השמאל שמחלציו יצאו גם ציפראס וסיריזה. היטלר עדיין לא הובס, כאשר הסטליניסטים היווניים התחילו את התקוממותם באתונה, בנסיון לתפוס את השלטון מידי הבורגנים הפרו-בריטים. מלחמת האזרחים של יוון השתוללה, בהפסקות, במשך ארבע שנים ויותר, גבתה יותר מ-150,000 הרוגים, עקרה מבתיהם מיליון בני אדם, היה רצופה מעשי זוועה הדדיים, וטבעה צלקות עמוקות בגוף יוון ובנפשה.

‫השמאל הקיצוני לא חדל לשנוא את הדמוקרטיה היוונית המקרטעת, והיא שנאה אותו. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, והוחזרה אליו רק ב-1974, לאחר נפילת המשטר הצבאי. היא לא הפליאה עשות בזירה האלקטורלית, אבל שמאל רדיקלי, אנטי-מערבי, עלה לשלטון ב-1981, ועמד במרכז המערכת הפוליטית עד מותו של מנהיגו הכריזמטי, אנדריאס פפנדריאו, ב-1996.

המיץ הפרובינציאלי

‫זה היה שמאל מעצבן במיוחד, שנהנה להקניט את ארה"ב ואת מערב אירופה, ולפלרטט עם ברית המועצות. פפנדריאו עצמו, בנו של ראש ממשלה ליברלי מן האסכולה הישנה, היה חניך האקדמיה האמריקאית, ובילה שנים ארוכות כפרופסור באוניברסיטת מינסוטה. טסיפראס, יורשו הרוחני, התבשל במיץ הפרובינציאלי של יוון, שאל קלישאות מעייפות של שמאל יושב-קמפוס, והכין את עצמו לחיים ארוכים במועדון של ויכוחי-סרק.

‫ציפראס שייך לקטגוריה של מנהיגים פוליטיים, שלא ציפו להגיע לשלטון, בוודאי לא במהירות הזאת, או בנסיבות האלה. אוגו צ‘אווס בוונצואלה היה אחד מהם, ב-1998, עם תוצאות הרות-אסון בשביל ארצו; אסמאעיל הניה מחמאס היה אחר, ב-2006, עם תוצאות ידועות; אולי גם טאייפ ארדואן בטורקיה, ב-2002. שום דבר לא הכין את טסיפראס לשלטון. הוא בא מסביבה פורקת עול, שרוממה את חוסר האחריות למצע פעולה.

‫מאין לו מושג איך מושלים, ציפראס גם לא ידע איך מפרשים מנדט, ומה עושים בו בדמוקרטיה יציגה. נראה בעליל שפאניקה אחזה אותו, כאשר התברר לו שיש לו ההזדמנות הלגיטימית לחלוטין להוציא את מצע מפלגתו אל הפועל, ולהסתלק מגוש האירו. בשנות האופוזיציה שלו לא היה איכפת לו להאזין למשק כנפי ההיסטוריה, ולתבוע מונופול מרקסיסטי ישן על הבנתה. אבל עכשיו הוא רוצה שמישהו אחר יקבל את ההחלטה בשבילו.

‫יציאת יוון מן האירו, אם אמנם תתרחש, לא תשרת איש. היא תזיק ליוונים, היא תזיק לאירופה, היא תשפיע לרעה על כלכלת העולם. אבל יציאת ציפראס עצמו אינה יכולה להזיק. הוא מייצג זן פוליטי הרסני: אופוזיציה, המוסיפה להתנהג ככזאת גם כאשר היא מגיעה לשלטון. ישראלים מכירים אופוזיציות כאלה. הן מעייפות מאוד, ובמקום למשול (מה שמצריך החלטות רציונליות), הן עוסקות בהעמקת הפילוג. למען האמת, פילוג וקיטוב הם תנאים הכרחיים לקיום שלטונם.

צרו איתנו קשר *5988